וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, כאשר תדליק אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי, הקנה המרכזי של הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.צורתם של הנרות – שהם כלי קיבול השמן והפתילה – מסתיימת בפִיה שאפשר להטותה בכיוונים שונים. אהרן מצווה שכל הפתילות יפנו אל הקנה המרכזי, או: אל השטח שמול הקנה האמצעי.

וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן– אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ (פ)

וְזֶהסיכום מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה, גוש זָהָב, עַד יְרֵכָהּ,בסיס המנורה, עַד פִּרְחָהּ, הפרחים המעטרים את קניה – מִקְשָׁה הִוא.הכול עוצב מתוך גוש הזהב ללא הרכבה, ללא הדבקה וללא ריתוך. כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה– כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.מן ההוראות המילוליות לבדן קשה היה לדעת כיצד יש לעצב את המנורה, כיצד צריכים להיראות כפתוריה ופרחיה ומה מספרם. משום כך ה' הראה למשה את דמותה בהר, ומשה יכול היה להורות לעושי המלאכה כיצד יש לבצעה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם׃

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְטִהַרְתָּ אֹתָם.

וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ׃

וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת,מי פרה אדומה, וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם.עליהם לגלח את כל שערותיהם – שער הראש, הזקן ושער הגוף, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם, וְהִטֶּהָרוּבטבילה.

וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִנְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת׃

וְלָקְחוּהלויים פַּר בֶּן בָּקָרלעולה וּמִנְחָתוֹ,העשויה סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן, וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת,כחלק מהיטהרותם.

וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,שכן הדבר נוגע גם להם.

וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְסָמְכ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַלְוִיִּֽם׃

וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה'. וְסָמְכוּנציגיהם של בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אולי הסנהדרין ואולי הבכורות שהיו עובדים עד עתה ונפדו על ידי הלויים, אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם.כך הלויים ייעשו מעין קרבן של העדה. העדה תקדיש אותם לעבוד באוהל מועד במקום בכורותיה. סמיכת הידיים של נציגי ישראל על ראש הלויים דומה לסמיכת הידיים של הבעלים על ראש הבהמה המוקרבת, אך כאן היא מבטאת את ייפוי כוח הלויים למלא את מקום הבכורות כנציגי ישראל.

וְהֵנִיף֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֽה׃

וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,כדרך שהכהן עושה בחלק מן הקרבנות. הנפת הלויים היא עבודה קשה הדורשת כוח רב. וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'.כמו הקרבן אף הלויים זוכים למעמד מיוחד, ולקראתו הם עוברים הליכי הכנה דוגמת אלה שעובר הקרבן.

וְהַלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַ֠עֲשֵׂה אֶת־הָאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַלְוִיִּֽם׃

בני ישראל סומכים את ידיהם על הלויים, וְאילו הַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁשני הַפָּרִים,הקרבנות המוקרבים בפועל על גבי המזבח. וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה', לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם.

וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֽה׃

וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו, וְהֵנַפְתָּ אֹתָםגם אתה תְּנוּפָה לַה'כחלק מהקדשתם.

וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃

וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי, לצבאי ולמִשמר המקדש שלי הַלְוִיִּם.

וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַלְוִיִּ֔ם לַעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה׃

וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָהקודם שיבואו לעבוד,

כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֙מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּחַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃

כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;נתונים מכל צד, הם ובניהם. או: נתונים כפליים הן מצד רצונם והן בבחירתו של ה', או: נתונים כשלעצמם ונתונים בתור תחליף – תַּחַת, במקום פִּטְרַת, פתיחת כָּל רֶחֶם– כלומר בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָקַחְתִּי אֹתָם לִי.

כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי׃

כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם– את בכורי ישראל לִי,לעבודתי.

וָאֶקַּח֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

ואחר כך – וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.הלויים נעשו תחליף לבכורות.

וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ׃

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכך לֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ.המשמר הקבוע של הלויים יוודא שישראל לא יגעו בקודש שלא כדין, וכך ישראל לא ייפגעו. השהייה במשכן ובמקדש והעבודה בו ומניעת כניסה שאינה ראויה או כזו שאין בה צורך, תובעות לימוד ואימון. קשה לדרוש זאת מכל בכור במשפחות ישראל, אך אפשר להקדיש שבט קטן אחד למטרה זו.

וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם– כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּֽתְחַטְּא֣וּ הַלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַהֲרֹ֖ן לְטַהֲרָֽם׃

וַיִּתְחַטְּאוּ, נטהרו מעצמם הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹןוהעלה אותם בדרגה לְטַהֲרָםכדי שיהיו ראויים לתפקיד.

וְאַחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַלְוִיִּ֗ם לַעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (ס)

וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם– כֵּן עָשׂוּ לָהֶם.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

המשך וסיכום לכך – וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַעֲבֹ֖ד עֽוֹד׃

וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה, וְלֹא יַעֲבֹד עוֹדבנשיאת הכלים וכיוצא בה.

וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּעֲשֶׂ֥ה לַלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם׃ (פ)

וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶתכצוות עזר למשמרות הלויים האחרים, אך עֲבֹדָהממשית לֹא יַעֲבֹד. כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם. פותח בתזכורת שניתנה לישראל שנה לאחר יציאת מצרים, לעשות את קרבן הפסח. עתה, משהוקם המשכן וירדה שכינה לשרות בו, נצטווה העם להקריב את קרבן החובה שעוד בשנה הקודמת נצטווה עליו במצרים כל יחיד ויחיד מישראל. העם בכללו מציית למצוות ה', אך בעקבות פנייתם של אנשים טמאים, שהיו מנועים מלהקריב את הקרבן, ניתנות הלכותיו של 'פסח שני'. זהו אחד המקרים הבודדים בתורה שבו באה מצווה כפתרון אלוקי למשאלה ובקשה אנושיים.