וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים,מקום הסמוך למואב שכנראה צמחו בו עצי שיטה, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.

וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃

בעקבות זאת – וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן. וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.ישראל לא הגיעו לחטאי עבודה זרה מראש, אלא מתוך עניינן בנשות הארץ הם הצטרפו גם לפולחניהן,

וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

ובסופו של דבר – וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר,האל המואבי שנחשב לשליט באותו אזור. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵלעל הזנות ועל העבודה הזרה.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַיהוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, שהם השופטים המצוּוים על הריגת החוטאים. וְכיוון שעד כה איש לא מיחה בידם, הוֹקַע, הרוג ותלה אוֹתָם– את אלו שהשתתפו בחטא לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ,באופן פומבי ונחרץ כדי להביע את חומרת המעשה, וְאז יָשֹׁב חֲרוֹן אַף, כעסו של ה' מִיִּשְׂרָאֵל.

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, המנהיגים הממונים על העם : הִרְגוּ אִישׁאת אֲנָשָׁיו, את האנשים שהוא מופקד עליהם הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.

וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

וְהִנֵּה אִישׁ, אדם חשוב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִיתשמצא בשוק והלך אתה לאוהל לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. האיש עשה זאת בפומבי כדי להצהיר כי אין בכך כל פסול. וְהֵמָּה, הם, ישראל בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵדמשום שחשו עד כמה המעשה מגונה, אך היו חסרי ישע כי לא ידעו מה עליהם לעשות.

וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃

וַיַּרְאאת המעשה הזה פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן,נכדו של הכהן הגדול, שנכח באותו מעמד עם משה ושאר מנהיגי העם, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵלשקרב אל המדינית אֶל הַקֻּבָּה,האוהל, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶםבשעת מעשה ממש – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ,אבר המין שלה. וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵלבעקבות הדקירה הזו .

וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ (פ)

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַ פרשת פינחס

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב, שיכך והרגיע אֶת חֲמָתִי, כעסי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם.פינחס חש שעליו לשמור בקנאות את נוכחותי המוחלטת בקרב ישראל, ולכן עשה מעשה קיצוני שלא צֻווה עליו. וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.לולא עשה מה שעשה, הייתה המגפה מתפשטת על כל העם.

לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃

לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.ברית השלום המיוחדת לא ניתנה לו משום שהוא איש שלום, אלא מפני שהשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. במעשה זה הכריז פינחס על בעלותו הבלעדית של ה' על ישראל. עמדה קנאית זו אינה משלימה עם התערבותו של כל גורם זר בקשר הקרוב בין ישראל לאלוקים.

וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם. זו המתנה שפינחס קיבל תַּחַת אֲשֶׁר, כי קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת, עם הַמִּדְיָנִיתבעת המעשה – זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.

וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כָּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ (פ)

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית– כָּזְבִּי בַת צוּר,שהיה רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.המדינים היו שבטים שונים שקיימו קשרים ביניהם, וצור היה מנהיג בית האב הגדול או החשוב ביותר במדין.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃

צָרוֹר, שנאו אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם.על מואב ה' הגן, אך במדין חִייב להילחם,

כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃

כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם, בתחבולותיהם אֲשֶׁר נִכְּלוּ, זממו לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.המדינים היו קשורים למואב, שהרי זקני מדין הלכו עם זקני מואב לשכנע את בלעם לקלל את ישראל, אך נראה ששנאו את ישראל יותר מהמואבים. מהמשך הכתובים מתברר שהרעיון לפתות את ישראל באמצעות הבנות הייתה מזימה מתוכננת של בלעם ושל המדינים, שהבינו שקיומו של העם הזה נעוץ בקדושתו ובייחודו. על כן מסרו את בנותיהם, ואפילו את בתו של נשיאם, להחטיא את ישראל כדי לגרום להם למפלה גדולה.