וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, הביעו צער כאבלים על דבר רַע בְּאָזְנֵי ה'.אין הכתוב מפרש על מה התלוננו. הם ביטאו אי-שביעות רצון ומרמור. וַיִּשְׁמַע ה'– וַיִּחַר אַפּוֹ,כעס על תלונותיהם. וַתִּבְעַר בָּם, בהם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה,החלה לשרוף את קצות המחנה.

וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃

וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁהעל התבערה הלא-טבעית, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה'– וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.

וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּאשבקצה המחנה תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃

בהמשך להתאוננות ההיא – וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. העבדים משאר העמים שלא היו מרוצים במצרים, נאספו להיספח על ישראל היוצאים ממצרים, ולא הפכו לחלק אורגני מן העם. הללו הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה.דיבוריהם בענייני אוכל עוררו את הרצון ואף את תחושת הצורך. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,אף שלא הם יזמו זאת, אלא הושפעו מן האווירה הכללית, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?האוכל העיקרי שניזונו ממנו היה מן. אף שהיה לחלקם צאן, הם נמנעו מלשחטו, מחמת הקושי לגדלם ולהרבותם במדבר.

זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃

ישראל לא הסתפקו בתשוקה לבשר, אלא עוררו בעצמם רגשות נוסטלגיים כלפי החיים במצרים, והדחיקו את השעבוד והעינויים שחוו שם: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה, מיני דגים שונים אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם,מן הסתם לא קיבלו דגים מפרעה, אלא דגו אותם בנילוס ובשלוחותיו באופן עצמאי. אֵת הַקִּשֻּׁאִים, אולי הם המלפפונים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, המכונים גם היום בשם זה וְאֶת הֶחָצִיר, הכרשה וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים,המכונים גם היום בשם זה. כל המאכלים הללו מעוררי תיאבון, וטבעם מנוגד למן.

וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵיןלנו כֹּל,דבר, בִּלְתִּי, אלא אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.המן הוא סעודתנו הקבועה והיחידה. את גזרותיו של פרעה, את שעבודם וקשייהם שכחו, בעת שזכר טעמן וריחן של הסעודות הישנות עולה בהם. הזיכרון החי בא לביטוי במניית מרכיבי התפריט.

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃

וְהַמָּן, שהתלוננו עליו כִּזְרַע גַּד,בצורתו ובגודלו המן היה דומה לזרעים העגולים של הכוסברה, הוּא, וְאולם שלא כצבעם החום של זרעי הכוסברה, עֵינוֹ, צבעו כְּעֵין הַבְּדֹלַח,לבן.

שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃

שָׁטוּ, שוטטו הָעָם וְלָקְטוּ, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ, כתשו בַּמְּדֹכָה, במכתש וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, בקדרה וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד, לחלוחית הַשָּׁמֶן.המן לא היה יבש, אלא דמה בטעמו למאכל הספוג שמן.

וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃

וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶהמדי לָיְלָה– יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃

למרות זאת – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ.לא הייתה זו הפגנה המונית, אך האנשים ראו זה את זה בבכיים, ותחושות המחסור, הגעגוע והבכי פשטו בעם. וַיִּחַר אַף, כעס ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁההיה הבכי הזה רָע.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי, מצאתי חֵן בְּעֵינֶיךָ– לָשׂוּם, לשים אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי?!האם לא הייתי טוב בעיניך עד כדי כך שהטלת דווקא עלי תפקיד כה קשה?!

הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי: "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" עַל, עד שיגיע אל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.משה מדמה את העם לתינוקות תלותיים, ושואל את ה' מדוע הוטל עליו לטפל בהם. הוא חש שתפקיד זה למעלה מיכולתו, ואין הוא הולם את כישוריו הטבעיים.

מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר: "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר– וְנֹאכֵלָה".למשאלותיהם אין בסיס, ולי אין דרך לספק אותן.

לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ (פ)

וְאִם כָּכָה אַתְּ, אתה עֹשֶׂה לִּי,ומחייב אותי להמשיך בעבודתי זו – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.ולא אשאר להנהיג את העם במצב השפל הזה.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה, אסוף לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי, מבין הגדולים והמכובדים שב יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו,שאתה יודע שהם מתַפקדים כמנהיגיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ, והם יעמדו שָׁם עִמָּךְ.

וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי, אעביר מִן הָרוּחַ, מן האישיות ומרוח הנבואה אֲשֶׁרשמתי עָלֶיךָ– וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר: הִתְקַדְּשׁוּ, הכינו את עצמכם לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם". וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר– וַאֲכַלְתֶּםבשר רב כל כך,

לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃

עד אשר לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּןבלבד וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.הכתוב מפליג והולך במספרים.

עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃

עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם,תפלטו ותקיאו אותו, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא,לגועל. ה' כועס עליכם, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר "לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם".

וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִיויותר הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ– וְאַתָּה אָמַרְתָּ "בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים".

הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ (פ)

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם– וּמָצָא, ויספיק לָהֶם?!האם אפשר יהיה למצוא צאן ובקר בכמויות שיספקו אותם?! אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם– וּמָצָא לָהֶם?!

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר?! עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ, האם יתממש דְבָרִי– אִם לֹא.

וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃

וַיֵּצֵא מֹשֶׁהמאוהל מועד וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה',שלמחרת הם יקבלו בשר. וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.

וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו,ובאותה שעה – וַיָּאצֶל, האציל, משך מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו– על משה וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים. וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ– וַיִּתְנַבְּאוּ,גם הם, וְאולם לֹא יָסָפוּ,הוסיפו להתנבא. הזקנים לא הפכו נביאים קבועים.

וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד– אֶלְדָּד, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי– מֵידָד.לפי המדרש, זקני ישראל באו מתוך שישה נציגים ששלח כל אחד מן השבטים. כיוון שה' ציווה לקחת שבעים איש בלבד, אלדד ומידד קיבלו על עצמם שלא להיות מאלו שתואצל עליהם רוחו של משה. ואף על פי כן – וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּההופיעו בַּכְּתֻבִים,ברשימות כמועמדים פוטנציאליים לנבואה, אבל – וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה,אלא וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.נשארו במחנה ובכל זאת מתנבאים.

וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה, הצמוד למשה מִבְּחֻרָיו,מנעוריו, מצעירותו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם,אסוֹר אותם שכן לעומת האחרים, אלו לא הורשו להתנבא.

וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃

וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, לכבודי?! האם אתה כועס שמשהו מן הנבואה ניתן גם לאחרים?! אדרבא – וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.לאמתו של דבר, כל העם היו צריכים להיות שלמים וקרובים לה' עד כדי דרגת נבואה.

וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, עבר מאוהל מועד אֶל הַמַּחֲנֶה, הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז, הרוח גזזה, ניתקה שַׂלְוִים מִן הַיָּם.הרוח הפרידה שלווים מלהקתם הגדולה, וקירבה אותם אל מחנה ישראל. וַיִּטֹּשׁ, הרוח פיזרה אותם עַל הַמַּחֲנֶה. להקת שלווים עצומה נפלה ליד המחנה. הם היו כה רבים שהיו מונחים מן המחנה ועד – כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחד של המחנה, וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחר סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.רבים היו העופות עד כדי כך שנערמו כְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָובתאוותנות מרובה, שכן נפשם קצה במזון האחיד, הלחם שירד אליהם משמים. הַמַּמְעִיט, מי שאסף פחות מן האחרים אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים,ערמות של שלווים. ואילו הזריזים או התאבים ממנו בוודאי אגרו יותר. וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַמן השלווים השחוטים סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.מפני ריבוים לא יכלו לאחסנם בכלים, והניחו אותם לייבוש מסביב למחנה.

הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃

הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶםשל האוכלים, טֶרֶם יִכָּרֵת,הבשר עדיין נלעס בפיהם, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃ (פ)

מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָםל חֲצֵרוֹת,מקום שבו כנראה בנו חצרות לקביעת מקום מגורים עראי, וַיִּהְיוּ, שהו בַּחֲצֵרוֹת.