וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ, אדם הנגוע בצרעת וְכָל זָב, אדם החולה בזיבה, כלומר מאבר המין שלו מופרש ריר מסוים. טומאותיהם של המצורע ושל הזב נתבארו בספר ויקרא. וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ,מי שנטמא בטומאת מת,

מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃

מִזָּכָר עַד נְקֵבָהגדולים וקטנים תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.

וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לאחר סידור הדגלים והתייחסותם של בני ישראל למשפחותיהם, עוסקת פרשה זו בכל הנלווים על ישראל שלא נמנו עם שבטי ישראל, כאמור בספר שמות: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם. הלוקח ממון שלא כדין מאחד מהגרים הללו, שלעתים קרובות אין לו קרובי משפחה במחנה, ואין לגזלן דרך להשיב לנגזל את גזלתו – עליו להשיבו לכהן, שהוא נציגו של ה', ולכפר על חטאו בתוספת תשלום ובקרבן. עניין זה, וכן העניין שלאחריו, קשורים מבחינה מסוימת לטהרת המחנה שהוזכרה בעניין הקודם, לא מן הטומאות הפורמליות אלא מהטומאות המוסריות.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל, לבגוד באמונו של אדם אחר, בגנבה, גזלה או רמאות בסתר. מעשים אלו, הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו הם גם מַעַל בַּה',שהרי מעבר למעילה באמונו של חברו, האדם אינו מתחשב בכך שה' צופה ומכיר במעשיו. על כן – וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.

וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃

וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ, סכום המעילה בְּרֹאשׁוֹ,בעינו, כפי שהוא, או: תחילה, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיולכפר וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ,לאדם שכנגדו חטא.

וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃

וְאִם אֵין לָאִישׁהנגזל גֹּאֵל, יורש לְהָשִׁיבאת הָאָשָׁם, כסף הגזלה וחמישיתו אֵלָיו– הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה'יוחזר לַכֹּהֵן,כמתנת כהונה כדי שהחוטא יינקה מעוונו, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים,קרבן האשם, שגם הוא שייך לכהן, אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו,כפרה נוספת על עוונו.

וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, יביאו לַכֹּהֵן, כל התרומות ומתנות ההקדש המובאות לכהנים, כמפורט במקומות שונים בתורה – לוֹ– לכהן יִהְיֶה.

וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (פ)

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו– לוֹ– לכהן יִהְיוּ.המוקדשים הופכים לרכושו הבלעדי של הכהן, ולבעלים אין עוד שום זכות בהם. עם זאת, הבעלים רשאים לקבוע מי יהיה הכהן או משמר הכהונה שלו ייתנו את התרומה או הקודש. אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן– לוֹ, לכהן יִהְיֶה.