וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה, עבר מאוהל מועד אֶל הַמַּחֲנֶה, הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז, הרוח גזזה, ניתקה שַׂלְוִים מִן הַיָּם.הרוח הפרידה שלווים מלהקתם הגדולה, וקירבה אותם אל מחנה ישראל. וַיִּטֹּשׁ, הרוח פיזרה אותם עַל הַמַּחֲנֶה. להקת שלווים עצומה נפלה ליד המחנה. הם היו כה רבים שהיו מונחים מן המחנה ועד – כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחד של המחנה, וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, מצדו האחר סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.רבים היו העופות עד כדי כך שנערמו כְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָובתאוותנות מרובה, שכן נפשם קצה במזון האחיד, הלחם שירד אליהם משמים. הַמַּמְעִיט, מי שאסף פחות מן האחרים אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים,ערמות של שלווים. ואילו הזריזים או התאבים ממנו בוודאי אגרו יותר. וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַמן השלווים השחוטים סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.מפני ריבוים לא יכלו לאחסנם בכלים, והניחו אותם לייבוש מסביב למחנה.

הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃

הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶםשל האוכלים, טֶרֶם יִכָּרֵת,הבשר עדיין נלעס בפיהם, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃ (פ)

מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָםל חֲצֵרוֹת,מקום שבו כנראה בנו חצרות לקביעת מקום מגורים עראי, וַיִּהְיוּ, שהו בַּחֲצֵרוֹת.

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹןדברים קשים בְּמֹשֶׁה.נראה כי מרים יזמה שיחה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָחמשה. התורה אינה מפרשת מהו אותו מעשה, אלא כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָחמשה, צפורה המדינית. ייתכן שהמדינים – שנדדו ממקום למקום – התערבו עם עמים אחרים. אפשר אפוא שבִּתם תהיה כהת עור יותר מהרגיל אצל בני ישראל, שלפי הידוע צבע עורם היה חום בהיר. אף על פי שמשה נשאהּ לאשה, הוא פרש ממנה ולא קיים אתה יחסי אישות, אלא התייחד עם ה' באוהל מועד.

וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֽה׃

וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!כיוון שאף אנו נביאי ה', איננו רואים מה זכותו של משה לנהוג כך באשתו. הרי משה נשא את צפורה, ואביה הביא אותה אל המחנה ממדין, והנה משה מתעלם ממנה. וַיִּשְׁמַע ה'.זו הייתה שיחה פרטית בלי נוכחותם של אנשים אחרים. אך הכתוב מעיד כי גם אילו ישב משה באותו מקום ושמע את דבריהם, הוא לא היה מגיב או נעלב –

וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.משה לא היה תובע מעמד מיוחד או זכויות יתר, אלא תמיד ראה עצמו כעבד ה' ושליחו, כמוסר דבר ה' ותורתו.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם׃

וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, ברגע כלשהו אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶםיחד אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.

וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃

וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיִּקְרָא: אַהֲרֹן וּמִרְיָם!וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶםמתוך האוהל, קרוב יותר אל הענן.

וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם– נביא ה',אכן ה' מנבא אתכם, ועם כל המעלה שיש למי שה' מנבא אותו – בַּמַּרְאָה, באופן עקיף. בחזון סתום שיש לפענחו אֵלָיו אֶתְוַדָּע,או בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ.כל נביא אינו שומע את דברי בערנות מלאה אלא במצב נפשי מיוחד של טרנס עמוק.

לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃

לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה.הוא שונה מכם ומשאר נביאי. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.הוא העבד הנאמן עלי, עד כדי כך שבידו הפקדתי את דברי תדיר.

פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה׃

פֶּה אֶל פֶּה, פנים אל פנים, ישירות אֲדַבֶּר בּוֹ,ושלא כחזיונות הנביאים שמתוכם הם מסיקים את נוכחות ה', וּמַרְאֶההמתגלה למשה הוא ממשי ואמתי וְלֹא בְחִידֹת,בדימויים ומשלים שיש לפרשם, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיטבמישרין. וכיוון שכך, מַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי, בְמֹשֶׁה?!כיצד אתם מעיזים להשוות עצמכם אליו ולבקר את התנהגותו?!

וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃

וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ.

וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃

וְהֶעָנָן, שהוא האות להתגלות, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.זה היה הביטוי לכעסו של ה'. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם– וְהִנֵּה, הוא מגלה שהיא מְצֹרָעַת.אמנם גם משה נמצא שם באותו מעמד או קרוב לו, אבל הוא כביכול מחוץ לעניין. ה' פונה רק אל אהרן ואל מרים והם אלה שננזפים וניזוקים.

וַיֹּ֥אמֶר אַהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֙ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ׃

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי,בבקשה ממך , אֲדֹנִי.אמנם כבר בעבר אהרן ציית למשה, אחיו הצעיר ממנו, ושימש מעין סגנו ועוזרו, אך קודם לכן הוא ראה בהם בני השוואה. עתה, לאחר ששמע את דברי ה', כבר אין הוא יכול אלא לדבר אליו בהכנעה גמורה. קשר האחווה שביניהם או קשרי העבודה המשותפת אינם רלוונטיים עוד, והוא פונה אל אחיו בתחינה: אַל נָא תָשֵׁת, תשים עָלֵינוּ חַטָּאת,אל תחשוב לנו לחטא את אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ, התנהלותנו הטפשית, איוולתנו, וַאֲשֶׁר חָטָאנוּבדיבורים שלא היינו צריכים לדבר.

אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ׃

אַל נָא תְהִי, תהיה אתה כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ– וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ.אתה בשר מבשרנו, שכן אחים נחשבים כבשר אחד, ועתה כשאחותנו הצטרעה עד כדי כך שהיא כמעט בדרגתו של מת, שכן יש להוציאה אל מחוץ למחנה עד שתירפא מצרעתה, חצי בשרך נשחת. גם אם לא תרצה לעשות למעננו; עשה למען בשרך שלך.

וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ׃ (פ)

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ!

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֙יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּאָסֵֽף׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ,אילו אביה של מרים ירק בפניה, היה זה עלבון חמור מאוד – הֲלֹא תִכָּלֵם, בבושתה לא הייתה מעיזה לצאת מביתה שִׁבְעַת יָמִים,עד שהעלבון יישכח. ה' שלח את הצרעת במרים בתור ביזוי פומבי, כיריקה. לכן תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶהכמצורעת, וְאַחַר תֵּאָסֵף, תסולק מצרעתה, או: תיכנס למחנה.

וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵאָסֵ֖ף מִרְיָֽם׃

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִיםכדין מצורעת. וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף, שובה של מִרְיָם, שכן למרות חטאהּ היא אדם גדול שיש לכבדו ולהמתין לו.

וְאַחַ֛ר נָסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (פ)

וְאַחַרשמרים נרפאה, נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת, וַיַּחֲנוּבמקום אחר בְּמִדְבַּר פָּארָן.פרשת שלח