חזור
בְּהַעֲלֹתְךָ
עלייה גוַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁהבאוהל מועד בְמִדְבַּר סִינַי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שנה לאחר יציאת מצרים, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, ניסן לֵאמֹר:
רש"י
בחדש הראשון.פָּרָשָׁה שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר לֹא נֶאֶמְרָה עַד אִיָּר, לָמַדְתָּ שֶׁאֵין סֵדֶר מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, וְלָמָּה לֹא פָתַח בְּזוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח זוֹ בִּלְבָד (ספרי; תוספתא קידושין ל"ח):
וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃
וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, שיקיימו את מצוות קרבן הפסח בְּמוֹעֲדוֹ.
רש"י
במועדו.אַף בְּשַׁבָּת, בְּמוֹעֲדוֹ — אַף בְּטֻמְאָה (ספרי):
בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעֲרְבַּ֛יִם תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמוֹעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, אחר הצהריים תַּעֲשׂוּ, הכינו, שחטו אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ. כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ.היו הלכות שנאמרו לגבי פסח מצרים בלבד, כגון נתינת הדם על המזוזות והמשקוף במקום זריקתו על המזבח, אך הלכות אחרות שנקבעו בפסח הראשון נשארות בעינן גם בפסח דורות.
רש"י
ככל חקתיו.אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶֹה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה:
וככל משפטיו.אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן שִׁבְעַת יָמִים לְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ (מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה; שֶׁעַל גּוּפוֹ — צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ; שֶׁחוּץ לְגוּפוֹ — מַצָּה וּבִעוּר חָמֵץ):
וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.
רש"י
וידבר משה וגו'.מַה תַּ"ל? וַהֲלֹא נֶאֱמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה'", אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמַע פָּרָשַׁת מוֹעֲדִים מִסִּינַי אָמַר לָהֶם, וְחָזַר וְהִזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (ספרי):
וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בּחודש ה רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה– כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
וַיְהִי אֲנָשִׁיםבמחנה אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם,טמאי מת, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא.שכן לטמאים אסור להיכנס לקודש, לעסוק בקודשים ולאוכלם. וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.
רש"י
לפני משה ולפני אהרן.כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ וּשְׁאָלוּם, וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר זֶה אַחַר זֶה, שֶׁאִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן מִנַּיִן לוֹ (ספרי; בבא בתרא קי"ט):
וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם,אך אין זו אשמתנו. בדרך כלל מי שנטמא למת נהג כראוי – דאג לקבורתו. על כן, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?
רש"י
למה נגרע.אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִים בְּטֻמְאָה, אָמְרוּ לוֹ יִזָּרֵק הַדָּם עָלֵינוּ בְכֹהֲנִים טְהוֹרִים וְיֵאָכֵל הַבָּשָֹר לִטְהוֹרִים, אָמַר לָהֶם "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה" — כְּתַלְמִיד הַמֻּבְטָח לִשְׁמֹעַ מִפִּי רַבּוֹ; אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה; וּרְאוּיָה הָיְתָה פָרָשָׁה זוֹ לֵאָמֵר עַ"יְ מֹשֶׁה כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ אֵלּוּ שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵיהֶן, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַ"יְ זַכַּאי (שם):
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃ (פ)
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.זו אחת הדוגמאות שבהן משה אומר לפונים אליו שימתינו עד שישמע מאלוקים כיצד ראוי לנהוג בעניינם. משה מדבר עם ה' פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, ופונה אליו ביזמתו כדי להתייעץ עמו.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁבטומאת מת, אוֹשהוא בְדֶרֶךְ רְחֹקָהואינו קרוב אל המשכן או המקדש, לָכֶם, היום אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם– וְעָשָׂה פֶסַח לַה'
רש"י
או בדרך רחקה.נָקוּד עָלָיו, לוֹמַר, לֹא שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁהָיָה חוּץ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה כָּל זְמַן שְׁחִיטָה (פסח' צ"ג); פֶּסַח שֵׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵין שָׁם יוֹם טוֹב, וְאֵין אִסּוּר חָמֵץ אֶלָא עִמּוֹ בַאֲכִילָתוֹ (שם צ"ה):
בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ,חודש ימים בדיוק לאחר הפסח הראשון. בפסח השני נוהגים כמו בפסח ראשון: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃
לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, יש לאכלו בלי לשבור עצמות. כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃
וְאולם, הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה,ובכל זאת – וְחָדַל, יימנע מ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח– וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ– חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא.כל אדם מחויב להקריב את הפסח במועדו. האפשרות להקריבו חודש לאחר מכן פתוחה לכתחילה רק לטמאים או לרחוקים וכדומה. על כן מי שאינו מקריב את הקרבן בזדון – חייב כרת.
וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (פ)
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּרמעמים אחרים – וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ– כֵּן יַעֲשֶׂה. חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.לכאורה חג הפסח הוא חג זיכרון של עם ישראל – חג יציאתו ממצרים, והגר שיצטרף אליהם לא יצא ממצרים, לא הוא ולא אבותיו. אף על פי כן, כל מי שנכנס לכלל ישראל עושה את הפסח, מפני שחוקה זו אינה זיכרון פרטי התלוי בקשר משפחתי מסוים, אלא היא חלה על עם ישראל לדורותיו ועל המצטרפים אליו.
רש"י
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח.יָכוֹל כָּל הַמִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶסַח מִיָּד, תַּ"ל "חֻקָּה אַחַת" וְגוֹ', אֶלָּא כָּךְ מַשְׁמָעוֹ — "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר" וּבָא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח עִם חֲבֵרָיו, "כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ יַעֲשֶׂה" (ספרי):