וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם,שהסיבות להבאתו הוזכרו כבר לעיל, וכעת מתווספים פרטים בעשייתו. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.ובכך הוא שונה מזבח השלמים שיפורט להלן, המכונה בפי חכמים 'קודשים קלים', משום שהוא אמנם קודש, אך אין חלים עליו כל דיני החומרה של 'קודשי קודשים'.

בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

אחת ההשלכות המעשיות של הבחנה זו נוגעת למקום שחיטת הקרבן – בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם, לצד המזבח, בצפון. השוואת האשם לעולה משמעותית, מפני שלכאורה דרגתו נחותה משל העולה הנשרפת כליל. וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹקהכהן מהכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב,כמו בעולה, ובניגוד לחטאת, שדמה ניתן באצבע על קרנות המזבח.

וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃

אם בעבודות הדם דומה האשם לעולה, בעניינים אחרים האשם דומה דווקא לחטאת: וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ: אֵת הָאַלְיָה, של האשם, שהוא איל או כבש וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,שכבת החלב הגדולה שעל הקרביים,

וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,אותו חלב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, בשר המותניים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד, הסרעפת, עַל, עם הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּהמהכבד שעיקרו אינו מוקטר.

וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה',קרבן אָשָׁם הוּא.

כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

ובאשר לשאר הבשר שלא הועלה על המזבח – כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ. בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.אף החובה לאכלו בחצר המשכן, או בעזרה שבמקדש, נובעת מהגדרתו כ'קודש קודשים', שלא כ'קודשים קלים' הנאכלים בכל העיר.

כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם.בכלל זה הדין ש הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ– לוֹ יִהְיֶהבשר הקרבן. הזכות לאכול את הבשר ניתנת לכהן המשתתף בהקרבת הקרבן, והוא רשאי לאכלו או לחלקו בין ידידיו, כפי רצונו.

וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

באותו הקשר, מובא דין נוסף שלא הוזכר קודם לכן: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, והרי אין הוא אוכל דבר מן העולה, אבל עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב– לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶהולא למביא הקרבן. הלכה זו נוגעת גם לשאר קרבנות הבהמה, מלבד השלמים, השייכים לבעליהם.

וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃

כמו כן, וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה, המנחות שמטגנים בַמַּרְחֶשֶׁת,כלי עמוק וְעַל מַחֲבַתשטוחה – לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ, לוֹ תִהְיֶה.

וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ (פ)

וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן, כגון מנחת נדבה של סולת בלולה, וַחֲרֵבָה, כמנחת החוטא שהוזכרה למעלה, שאין שמים עליה שמן – לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה, אִישׁ כְּאָחִיו.

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'.זבח השלמים, שאותו אוכל המקריב במשותף, כביכול, עם ה', כבר הוזכר לפרטיו. כאן מוזכר קרבן מיוחד מזבחי השלמים שדיניו שונים.

אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃

אִם עַל, בעקבות דבר תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, למרות שמבחינת קדושתו ואופן עשייתו הוא קרבן שלמים, יש בו תוספת: וְהִקְרִיב עַל, נוסף על בהמת זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת, שאינן חמץ בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, מעין פיתות, מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת,חלוטה תחילה במים רותחים, ונאפית בצורת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃

עַל, עם חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ.באופן חריג, עם הקרבן הזה מביאים גם חלות של חמץ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.

וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ– מהלחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן, יחידה אחת מחלות המצות, אחת מרקיקי המצות, מהסולת המורבכת ומחלות החמץ תְּרוּמָה לַה'– לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים, לוֹ יִהְיֶה,ואילו כל שאר הלחם שייך לבעלים.

וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיושנשאר לאחר שהסירו ממנו את כל האֵמורים למזבח, כדרך שנעשה בכל זבח שלמים, בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל.דינו המיוחד של זבח תודת השלמים הוא שבשרו נאכל רק ביום הקרבן, ו לֹא יַנִּיחַחלקים מִמֶּנּוּ עַדה בֹּקֶרשלמחרת.

וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃

לעומת קרבן התודה, שנאכל רק ביום ההקרבה ולילו – וְאִם נֶדֶר, קרבן שאדם חִייב את עצמו להביאו, אוֹ נְדָבָה, שנדב אדם מרכושו בהמה מסוימת ל זֶבַח קָרְבָּנוֹ,ולא כתודה – בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וגם מִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּביום הראשון יֵאָכֵלגם במשך היום השני. מותר לאכלו אפוא בשני הימים ובלילה שביניהם.

וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

וְאולם הַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח, שלא נאכל בשני הימים, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, מבוקרו בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי– לֹא יֵרָצֶה; הַמַּקְרִיב אֹתוֹ– לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ,לזכותו, אלא פִּגּוּל, מאוס ודחוי יִהְיֶה.חכמים פירשו שמדובר באדם המגלה בזמן ההקרבה את כוונתו להשאיר מן הבשר ביום השלישי. מחשבתו זו מפגלת את הקרבן, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ, שהרי הוא מאוס רק מבחינה הלכתית, ואין הוא נראה שונה מכל בשר אחר – עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא,תיענש.

וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃

וְהַבָּשָׂרשל הקרבנות אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא– לֹא יֵאָכֵל.הפיגול והנותר אינם טמאים מדין התורה, למרות שחכמים גזרו עליהם טומאה מסוימת, אבל בשר קודשים שנטמא בפועל, גם אם לא התפגל ולא נותר – אין לאכלו, אלא בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְהַבָּשָׂר,סתם בשר שלמים, שאיננו טמא – כָּלאדם טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר, ולאו דווקא בעליו.

וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו,אדם שגופו טמא שיאכל מבשר השלמים, עונשו חמור ביותר – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ (פ)

ומדובר לא רק בטומאה שמקורה בגוף האדם אלא אף בזו הבאה לו מבחוץ – וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם, באחת מהטומאות האחרות שיש בבני אדם, שעוד ידובר בהן בהמשך, אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בנבלה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא,שרץ מת. כיוון שנגע באחד מאלה – נטמא, וְלכן אם אָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה'– וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.את החֵלב של בעלי החיים שמהם מעלים לקרבן אין לאכול, גם כאשר אין הם קרבן.

וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃

וְחֵלֶב נְבֵלָה, בהמה טהורה שמתה מעצמה, או חֵלֶב טְרֵפָה, בהמה שנטרפה על ידי יצור אחר או שהיא פגומה בגופה במצב דומה – יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה.אין איסור ליהנות ממנו, ומותר להשתמש בו לכל מלאכה, וְאולם אָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.

כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה', האוכל חֵלב שקרב לה' ממיני הבהמה הקרבה – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.בפרשה זו פורַש איסור חֵלב גם לגבי בהמות שאינן ראויות להיות מוקרבות בפועל, כגון הנבלה והטרפה, וגם מפורש כאן עונש 'כָּרֵת'. שני העניינים הללו לא פורשו בפרשה המקבילה לעיל.

וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.כפי שנאמר בפרשה המקבילה, גם הדם ניתן כקרבן לה' על המזבח, ולכן אינו נאכל על ידי בני אדם. האיסור לאכלו מקיף יותר מן החֵלב והוא חל הן על הבהמה והן על העוף, שהרי ישנם גם קרבנות עוף שדמם ניתן על המזבח.

כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (פ)

יתר על כן, כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, גם דם חיות אחרות שאינן באות לקרבן – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.שני איסורי האכילה – של החֵלב ושל הדם – דומים זה לזה ברעיון העומד בבסיסם, אם כי חלוקים בדיניהם. שניהם חלים לא רק על בהמות הקודשים עצמן אלא גם על בהמות חולין; אולם לעומת איסור חלב, הנוהג רק במיני הבהמות הראויות לקרבן, איסור דם כולל בעלי חיים נוספים מפני טעם אחר, המפורש בהמשך הספר.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיאבעצמו אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.

יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי, קרבנות ה': אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ, החלב מונח על החזה כששניהם מוגשים בידיו, אלא שבסופו של דבר רק החלב יעלה באש, ואילו אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף, להרים אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'לראווה, ואין מקריבים אותו.

וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.זהו חלקם של הכהנים בקרבן השלמים, הנאכל ברובו על ידי הבעלים לפני ה' ועִמו, כביכול, אם רואים את האמורים כנאכלים על המזבח לשם ה'.

וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃

וְנוסף על החזה, גם אֵת שׁוֹק הַיָּמִיןשל הקרבן תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם.

הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃

ושוב – הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן, הכהן העובד באותו הקרבן, וכל כהן המסייע לו בהקרבה באופן ישיר או עקיף – לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.

כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה, הנתרם כמתנה לכהן, לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם.כשם שלקחתי את החלב ואת שאר האֵמורים, כך אני לוקח גם את החזה ואת השוק, אך אלה אינם נאכלים על המזבח – וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.חכמים אמרו שהכהנים אוכלים 'משולחן גבוה'. אין האדם המביא את הקרבן אמור לראות בחזה ובשוק מתנות שהוא מעניק לכהן, כי חלקים אלה היו צריכים להיקטר על המזבח, אבל ה' מסרם לאכילת הכהנים.

זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃

זֹאת מִשְׁחַת, מנת, או: מתנת הגדוּלה של אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹםאשר הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַה'.

אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃

אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם.עם מינויים זכו הכהנים בזכויות מסוימות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.הציווי נאמר ביום שקיבלו את תפקידם, אך מתנות הכהנים יהיו חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם,ויינתנו להם בכל דור שבו יוקרבו קרבנות.

זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃

זֹאת הַתּוֹרָה, החוקים, המשפטים והדינים לָעֹלָה, לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים, קרבנות החניכה המיוחדים של אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים. אמנם קרבנות אלו לא הוזכרו כאן באופן מפורש אלא בספר שמות, אך אין הם שונים לחלוטין מן הקרבנות שנמנו ברשימה זו. לחלופין: לַמִּלּוּאִים – מנחת החינוך של כל כהן הנכנס לתפקידו בפעם הראשונה, שנזכרה בפרשה זו. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ (פ)

אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. אולי: באוהל מועד שהוקם לנוכח הר סיני, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה'במשכן בְּמִדְבַּר סִינָי.הוא הכהן לפי שעה. חכמים שאלו אילו בגדים לבש כשכיהן בשבעת ימי המילואים, שהרי רק בגדי אהרן ובניו מפורטים בכתוב, ואמרו שמשה שימש בחלוק פשתן לבן. למעשה משה מילא את כל תפקידי ההנהגה: הוא הנביא, הוא נשיא בית הדין, הוא הכהן והוא המלך. בהמשך הוא יְפנה את תפקיד הכהונה לאחיו, אבל בינתיים הוא משמש כשליח ה' למטה בכל המובנים.