וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר.כיוון שהציוויים הללו קשורים לאחריותם של הכהנים ולחלקם, הם מופנים אל אהרן ובניו. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.דיני העולה כבר התבארו בעיקרם בתחילת הספר, אך כאן מופיעה תוספת מסוימת – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה,שעולה על האש הבוערת עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר.רוב עבודות המקדש נעשות ביום, ובכללן שחיטת העולה וזריקת דמה על המזבח, אולם שרפת הקרבן על המזבח יכולה להיעשות גם בלילה. בימים שמצטברים בהם קרבנות מרובים על גבי המזבח, נמשכת בערתם כל הלילה. מלבד העצים שהיו על המזבח, חלק גדול מהאֵמורים, חלקי הבהמה הנשרפים, הם חלבים הבוערים בעצמה רבה. העולה נשרפת לאט יותר משאר הקרבנות, משום שנוסף על החלב יש בה גם בשר רב, והיא גם קרבה אחרי כל קרבנות היום. על כן היא נמצאת על המזבח כל הלילה, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד, תבער בּוֹ.

וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃

ובסוף הלילה – וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ, בגדו המותאם למידתו בַד,כתונת עשויה מפשתן, וּמִכְנְסֵי בַד, שאף הם חלק מלבושו הבסיסי, יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים, יפַנה מעל המזבח אֶת הַדֶּשֶׁן, אפר הקרבנות השמנוני אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ.הרמת הדשן המצטבר נעשתה כטקס יומיומי של העלאה, ואפילו מעין הקרבה – וְשָׂמוֹ אֵצֶל, ליד הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃

וּפָשַׁטהכהן אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים,שגם הם היו מדי כהונה מיוחדים, אבל פחותים מהראשונים. לפי המסורת אסור לבגדי הכהונה להיות מלוכלכים או שחוקים, ומשום כך עליו להחליף בגדים לעבודה פשוטה ומלכלכת יותר. מלבד ההרמה הסמלית שנעשית לאחר עבודותיו של כל יום וקודם בואו של היום החדש, בעת הצורך, כשהצטברו שאריות הדשן על המזבח – וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. בתקופת המשכן הוצא הדשן אל מחוץ לשטח אוהלי ישראל, ובדורות מאוחרים יותר – מחוץ לחומת ירושלים. חכמים מסרו כי היו שופכים את הדשן מצפון לעיר. אֶל מָקוֹם טָהוֹר.הדשן שהיה בקודש לא הוצא מפני שהוא פחוּת, אלא משום שאינו מותר בשימוש. לפיכך הוציאוהו דווקא אל מקום טהור מחוץ למחנה.

וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.אש המזבח צריכה להישאר דולקת, ולכן יוסיפו בכל עת עצים או קרבנות חדשים. לֹא תִכְבֶּה,אסור לכבותה. וּבִעֵר עָלֶיהָ– על האש הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.בכל בוקר יסדר הכהן מערכה, מבנה של עצים שיבערו על המזבח. וְעָרַךְ עָלֶיהָאת נתחי הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָגם את חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.השלמים אינם הקרבן היחידי שחלבו קרב על המזבח, אך מסתבר שלא רצה הכתוב להזכיר חטאת ואשם בהקשר זה, ולכן מוזכרים רק העולה, שהיא קרבן קבוע וראשון, והשלמים.

אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃ (ס)

ושוב, כחיוב תמידי – אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ– לֹא תִכְבֶּה.

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה.בתחילת הספר הופיע כבר תיאור כללי של המנחה, וכאן מודגשת בייחוד חובת הכהנים. הַקְרֵב, זו שיקריבו אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיהוָֽה׃

לאחר הגשתה אל חזית המזבח – וְהֵרִיםהכהן מִמֶּנּוּ– מקרבן המנחה בְּקֻמְצוֹ, באמצעות שלוש אצבעות שמכניס לתוך המנחה, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ.בסיס המנחות הוא הסולת ובדרך כלל נבלל עמה שמן רב, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה.על גבי תערובת הסולת והשמן היו מפזרים גרגרי לבונה לריח. בהקרבת המנחה הכהן לוקח ממנה קומץ – שהוא חלק קטן למדי, וגם מלקט את כל הלבונה, וְהִקְטִיראת שניהם על הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ, להנחת רוח, היא אַזְכָּרָתָהּ, חלק המנחה שבא לזיכרון לַה'.

וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃

וְאת הַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו,הכהנים שבמקדש. מַצּוֹת תֵּאָכֵל,שהרי אין מביאים חמץ למקדש כמעט בשום מקרה. כאן מודגש שגם את שיירי המנחה יאכלו הכהנים רק מצות ולא חמץ. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.

לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃

לֹא תֵאָפֶההמנחה חָמֵץ.מלבד האיסור הכללי להחמיץ את המנחה, מופיע איסור מיוחד לאפות אותה חמץ. חֶלְקָםשל הכהנים, נָתַתִּי אֹתָהּלהם מֵאִשָּׁי,מן האש שלי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, המנחה בכללה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.

כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ (פ)

משמעותה המעשית של דרגת קדושה זו – כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, ולא משפחת הכהן כולה. זהו סימן נוסף לכך שאכילת הכהנים היא חלק מעבודת הקודש של הקרבן. דברים אחרים הניתנים לכהן כמתנה בלבד, נאכלים על ידי כל בני משפחתו. חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה'.ודין נוסף – כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם, בקודשים הללו – יִקְדָּשׁ.מכיוון שאפשר היה לאכול את המנחה, החטאת והאשם עם מאכלים אחרים, כל מה שנגע בהם ובלע מהם, חלים עליו אותם דיני קדושה שנוהגים בקודשים.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, ביום הראשון לשימושו בקודש של כל כהן. זוהי מנחת חניכה לכהנים, 'מנחת חינוך' בלשון הראשונים, אך כפי שיפורש להלן, אותו קרבן יביא גם הכהן הגדול בכל יום, והוא נקרא בלשון חכמים 'מנחת חביתין' : עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד,בכל יום מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.חכמים פירשו שחלוקתה להקרבה בבוקר ובערב תנהג רק במנחתו היומיומית של הכהן הגדול ולא במנחה הבּאה כמנחת חינוך.

עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂההמנחה, בטיגון ולא בבלילה, מֻרְבֶּכֶת, חלוטה ברותחים, מבושלת תְּבִיאֶנָּה. תֻּפִינֵי, מאכלים אפויים שטיבם אינו ברור, מִנְחַת פִּתִּים, לחמים. המנחה אינה נאפית כיחידה אחת. נראה שמנחה זו צריכה להיעשות כארוחה ולא כמנחות הנאכלות בדרך עראי. את המנחה תַּקְרִיבכ רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃

קרבן זה אינו מוטל רק על כל כהן ביום הראשון לכהונתו, אלא גם – וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, הכהן הגדול תַּחְתָּיו מִבָּנָיושל אהרן יַעֲשֶׂה אֹתָהּבכל יום ויום כקרבן קבוע, חָק עוֹלָם לַה', כָּלִיל, בשלמות היא תָּקְטָר,תישרף על המזבח.

וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)

ובדומה לזו, כָל מִנְחַת כֹּהֵן, מנחה שיביא כהן בנדבה או באופן אחר, כָּלִיל תִּהְיֶה,תישרף לחלוטין באש, לֹא תֵאָכֵל,שלא כמנחה של ישראל, שחלק קטן ממנה עולה באש ורובה ניתן מה' לכהנים לאכילה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת.לאחר שהוזכרו דיניה הבסיסיים, מתפרשת תורתה של החטאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה,על ירך המזבח צפונה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'– קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.ההבדל בין 'קודש' ל'קודש קודשים' אינו מופשט בלבד; הוא מתבטא גם באופן עשיית הקרבן. מכיוון שהחטאת והעולה הן קודשי קודשים, הן נשחטות בצדו הצפוני של המזבח דווקא.

הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

ונוסף על כך – הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, העושה אותה 'חטאת', יֹאכֲלֶנָּה.לכהן העוסק בקרבן החטאת יש זכות ראשונה באכילת בשרו. כפי שייאמר להלן, הזכות הזו נתונה למעשה לכל הכהנים המשרתים באותו יום במקדש. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל– בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד,כי אכילת החטאת עצמה היא מעשה מקודש.

כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּשל החטאת יִקְדָּשׁ.צריך לנהוג בו בקדושה, ויש לאכלו בדומה לה – במקום קדוש, על ידי הכהנים ובהגבלת זמן אכילתה של החטאת. וַאֲשֶׁר יִזֶּה, יותז, ייטוף מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶדבדם אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, בגללה על המזבח, כלומר אם נשפך על בגד כלשהו מדם החטאת העומד להזאה על קרנות המזבח, אסור להוציא בגד זה מן הקודש, כשם שאין מוציאים את דם החטאת, ולכן תְּכַבֵּסאותו בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.

וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃

מכיוון שהחטאת נאכלת על ידי הכהנים לאחר בישול או צלייה, יש לדון גם בכלי הבישול – וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹהחטאת – יִשָּׁבֵר, יש לשברו, שכן דפנות החרס בולעים משהו מתכולתו בבישול, ושאריות הקרבן שעבר עליהן זמן מסוים נפסלות ויש לאבדן, משום כך לכלי החרס אין תקנה ועליו להישבר בסוף הזמן הקצוב לאכילה. לעומת זאת – וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָההחטאת – וּמֹרַק,יש לצחצח את הכלי, להגעיל את הבלוע בדפנותיו כדי להכשירו לשימוש חוזר, ולאחר מכן – וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

כבר נאמר כי הזכות הראשונה לאכילת החטאת מוענקת לכהן המקריב, אבל כעת מוסיף הכתוב: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ.הכהנים האחרים אינם אסורים מלאכול את בשרה. כאמור, אכילת הכהנים מהקרבנות היא חלק ממעשה הכפרה. החטאת כולה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (פ)

החטאת שדובר עליה עד כה היא חטאת רגילה שנאכלת, אבל בפרקים הקודמים הוזכרו גם חטאות מסוג אחר – חטאת הכהן הגדול וחטאת הסנהדרין שאת דמן אין מזים על מזבח העולה – וְכָל חַטָּאתכזו אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ,להזות כנגד הפרוכת ועל מזבח הקטורת, 'חטאת פנימית' בלשון חכמים – לֹא תֵאָכֵלכלל, אלא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. כאמור לעיל, חלקים מסוימים מחטאת זו יוקטרו על המזבח, וכל השאר יישרף מחוץ למחנה. כאן באה אזהרה מפורשת להימנע מאכילתה.