וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא– וְשָׁמְעָה, בכך ששמעה קוֹל אָלָה, שבועה שהופנתה כלפיה, וְהוּא, השומע עֵד, אוֹעל ידי ש רָאָהדבר-מה אוֹש יָדָעדבר. אדם שחברו השביע אותו שיעיד לגבי הידוע לו בעניינו. אִם לוֹא יַגִּידהעד את מה שהוא - יודע – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, יקבל עונשו. מכיוון שחברו השביעו על כך, והוא שיקר ביודעין ואמר שאינו יודע להעיד לגביו – עוונו מצריך כפרה בקרבן.

א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃

אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא: אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם, והטומאה נשכחה מִמֶּנּוּ, כרוב רובם של קרבנות החטאת, הבאים על עברות שבשגגה, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.אין האשמה בעצם טומאתו, שהרי מותר לאדם להיות טמא. ההיטהרות מן הטומאה היא מעשה חיובי, אבל אינה חובה אישית. אשמתו של הטמא שבה מדובר כאן, כרוכה בכך שנהג כטהור; הוא נכנס למקדש או אכל קודש מתוך שכחה, ובכך חילל את הקודש והמקדש.

א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃

אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ,מן האיש הנוגע, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.אדם שלא ידע כלל שנטמא, כגון שנגע בדבר טמא בלילה וכדומה, אינו נכלל בדין זה. כאן מדובר במי שידע שנטמא ואחר כך שכח.

א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃

אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, שיצאה שבועה מפיה שבה חייבה את עצמה לְהָרַע, לאסור על עצמה, להימנע מדבר כלשהו אוֹ לְהֵיטִיבלחייב את עצמה לעשות דבר לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה,ובסופו של דבר – וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ,הוא שכח את השבועה ועבר עליה, וְהוּא יָדַעלאחר מכן, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵהשבועות ה אֵלֶּה. שלא כמו במקרה הראשון, 'שבועת העדות', שהושבע על ידי אחרים להעיד להם, 'שבועת ביטוי' הנדונה כאן היא יזמתו של הנשבע, שלאחר מכן לא קיים את דבריו מתוך שגגה – בין במעשה ובין בהימנעות מעשייה.

וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵהעברות ה אֵלֶּה; השתמט מעדות לחברו אף על פי שהלה השביע אותו להעיד לו, נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה, או נשבע ועבר על שבועתו – וְהִתְוַדָּהאת החטאת אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.ראשית כול עליו להודות בחטא. לא די בכך שנודע לו שהוא אשם, אלא עליו להתוודות על מעשהו בפיו.

וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃

ולאחר ההודאה יש גם תיקון מעשי – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.מעבר לחטא הפרטי, יש במעשים הללו היבט המגדיר אותם כאשמה בדבר בלתי ראוי כלפי ה'. החוטא יבטא את אשמתו בהבאת נְקֵבָהדווקא מִן הַצֹּאן, כִּשְׂבָּה, כבשה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ,בדרך שתוארה בקרבנות החטאת בפרק הקודם.

וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה, אם שה יקר מדי בשבילו, וְהֵבִיא אֶתקרבן אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה': אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.במקום קרבן חטאת מן הצאן, יביא העני שני עופות, שהם בוודאי זולים הרבה יותר, ורק אחד מהם קרב כחטאת.

וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן, וְהִקְרִיבהכהן אֶתהתור או גוזל היונה אֲשֶׁרמיועד לַחַטָּאת– רִאשׁוֹנָה, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ, יחתוך בציפורן את מפרקתו של העוף מִמּוּל עָרְפּוֹ,אחורי הצוואר מתחת לגולגולת. וְלֹא יַבְדִּילהכהן את הראש מן הגוף.

וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃

וְהִזָּה, יתיז מִדַּם הַחַטָּאתשבצוואר העוף החתוך עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה, ייסחט מן העוף אל קיר המזבח כדי ששארית הדם תצא ותיזל אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.קרבן חַטָּאת הוּא.

וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (ס)

בקרבן חטאת העוף אין חלקים שנשרפים על המזבח כבחטאת בהמה, ולכן יש להביא עמו קרבן נוסף – וְאֶתהעוף הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט,כמו שהתפרש משפטה למעלה, ימלוק ויבדיל את הראש, ימצה דמה על קיר המזבח, ויעלה את כולה על המזבח לאחר הסרת הזפק. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵןבאמצעות שני העופות מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ.

וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃

וְאִםהוא עני עד כדי כך ש לֹא תַשִּׂיג יָדוֹאפילו לשלם לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה– וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְקרבן חַטָּאת.אולם לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִוא.מכיוון שקרבן זה בא על חטא עושים אותו בצניעות ובמיעוט, ולא כמנחת נדבה, שבה מוסיפים על הסולת שמן ולבונה.

וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃

וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן, וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ.הוא מוציא באמצעות שלוש אצבעות מן הסולת אֶת אַזְכָּרָתָהּ,חלק הקרבן שיעלה לזיכרון, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה',על האש שעל המזבח, חַטָּאת הִוא.

וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ (ס)

פס' יד–כו

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃

נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל,השתמשה לצורכי עצמה בדבר לא לה, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה',מן הרכוש השייך לקודש, כגון שנהנתה ממאכל או מחפץ קדוש בלי לדעת שהוא קדוש. כאשר המועל יגלה שנהנה מן הקודש – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, קרבן על אשמתו לַה'– אַיִל, כבש בוגר תָּמִים מִן הַצֹּאן. בְּעֶרְכְּךָ,בערך, בשווי של כֶּסֶף שְׁקָלִים, לפחות שני שקלים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, יחידת משקל כפולה מהשקל הרגיל, המקבילה למטבע 'סלע צורי' בתקופה מאוחרת יותר, לְקרבן אָשָׁם.

וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)

וְנוסף על כך, אֵת אֲשֶׁר חָטָאולקח מִן הַקֹּדֶשׁ– יְשַׁלֵּם, וְאֶת חֲמִישִׁתוֹחמישית מערך המעל יוֹסֵף עָלָיוכעין קנס, וְנָתַן אֹתוֹ, את התשלום כולו, ההחזר והחמישית, לַכֹּהֵן. וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם, שנקרא 'אשם מעילות' – וְנִסְלַח לוֹ.

וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְלֹא יָדַעאם חטא , וְאָשֵׁם– וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, ייטול את עונשו.

וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ, בערך הנקוב לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַעעד עתה אם חטא אם לאו, וְנִסְלַח לוֹ.

אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)

אָשָׁם הוּאהקרבן הזה. וכדי שלא יחשבו שאין זה אלא ספק זניח, חוזר הכתוב ומדגיש: אָשֹׁם אָשַׁם לַה'.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן. מעילה זו מתרחשת כשאדם משתמש לצורכי עצמו בפיקדון שלקח מחברו, והוא מתכחש לכך, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, הונח בידו כסף, בהלוואה או בעסקה, והוא איננו מחזיר אותו, אוֹ בְגָזֵלשל ממש, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹשלא בגזלה גלויה, כגון מי שמסרב לשלם לחברו את שכרו המגיע לו.

אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃

אוֹמי ש מָצָא אֲבֵדָה וכשתבעו אותה ממנו – כִחֶשׁ בָּהּ,הכחיש וטען שלא מצא דבר. וְנוסף על כך, נִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּלהעברות הללו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.בכל המקרים שלקח ממון של אחרים, הוא מכחיש וגם נשבע על כך לשקר.

וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם– וְהֵשִׁיבלבעליו אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא,בין שהיה זה כסף או חפץ.

א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃

אוֹ מִכֹּלמקרה דומה אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ,את הסכום הראשוני, את מה שקיבל, לקח או גזל, וַחֲמִשִׁתָיו, חמישית ממנו יֹסֵף, יוסיף עָלָיוכעין קנס. לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ, למי שהדבר שייך לו יִתְּנֶנּוּ, את סכום הכסף בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ,ביום שבו הוא יכיר ויודה באשמתו, יתהה ויתחרט על מעשיו.

וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

ולאחר מכן אֶת אֲשָׁמוֹ, את הקרבן על אשמתו, הנקרא 'אשם גזלות' יָבִיא לַה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ, בערך הנקוב לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן.

וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃ (פ)

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה',באופן הראוי לקרבן זה, וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.