וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיבאת הקרבן, אִם, בין זָכָר אִם, בין נְקֵבָה– תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'.זבח השלמים מוגבל פחות מאשר קרבן העולה שהוא רק זכר, ואולם עדיין נשארת הדרישה, הקיימת בכל הקרבנות, שלא יהיו בו מומים.

וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

וְסָמַךְהמקריב את יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ,לביטוי הזדהותו עם הקרבן והעברת עצמו אל הקרבן שהוא מביא. וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,בחצר המשכן, ומאוחר יותר – בעזרה הסמוכה לבית המקדש. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.השחיטה איננה חלק ישיר מעבודת הקרבן אלא היא הכשרתו, ולכן כל אחד יכול לבצעה. רק בעבודת הדם מתחילה עבודת הכהנים.

וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח, מתוך קרבן הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה, חלק שיישרף על המזבח לַה'.לא כל הבהמה נשרפת. הוא מקריב רק אֶתשכבת הַחֵלֶב, הרקמה השומנית, הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב,חלקי חלב נוספים שנמצאים בצדי האיברים הפנימיים.

וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן, מסביבן, אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים,בשר מותני הבהמה. זהו החלב שנמצא על הכליות ומגיע עד למותניים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת, הסרעפת ש עַל הַכָּבֵד, בלי עיקר הכבד, עַל, עם הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה– את היותרת מן הכבד.

וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ)

וְהִקְטִירוּ, ישרפו אֹתוֹ, את כל החלקים הללו כיחידה אחת בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה,אִתה או לאחריה. אמנם אין הכרח שהעולָה תהיה תמיד על האש, אבל היא מצויה תדיר על המזבח, מפני שהיא מן הקרבנות התמידיים שמביא הציבור בתחילת כל יום ובסופו, או מפני שבכל עת שלא היה קרבן אחר, דאגו להקריב עולה. אֲשֶׁרהיא נתונה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ, כאמור למעלה, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃

וְאִם מִן הַצֹּאן, ולא מן הבקר קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַה',גם אז הוא זָכָר אוֹ נְקֵבָה, ובלבד ש תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.בכל מיני זבח השלמים מופיע סדר מעשים זהה, והוא חוזר שלוש פעמים – בהבדלים דקים – במהלך העניין.

אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

אִם כֶּשֶׂב, כבש הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה',בפתח אוהל מועד,

וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.ושוב, אותו סדר: וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃

וְהִקְרִיבהכהן מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה, החלק שנשרף באש לַה'– אך כאן יש שינוי, שבגללו מפורט כל סדר המעשים פעם נוספת: מן הכבש הכהן מביא גם את חֶלְבּוֹ: הָאַלְיָה, זנב גדול, רחב ושומני, תְמִימָה, האליה בשלמותה. לְעֻמַּת הֶעָצֶה– החוליה האחרונה בעמוד השדרה. יְסִירֶנָּה.עליו להסיר אותה עד הקצה התחתון של עמוד השדרה, וכמו בבקר הוא יקטיר אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב

וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)

וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה,את החלק הראוי, והוא לֶחֶם,כינוי לכל דבר הנאכל, שאנשים חיים עליו, הכולל גם את חלקי הקרבן הניתנים מתנה לה' והנאכלים על המזבח, אִשֶּׁה לַה'.

וְאִ֥ם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ– וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה'.אף על פי שהפרשה חוזרת כמעט מלה במלה על מה שנאמר בכבש, ולמרות שהכבשים והעזים כמעט משפחה אחת. אכן יש, יש ביניהם הפרש לגבי דין האליה, לפיכך פורט כל אחד לעצמו.

וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֙נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה': אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב

וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.אולם האליה אינה נזכרת – משום שזנב העז, שאינו שומני כשל כבש, אינו מוקטר על המזבח.

וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַיהוָֽה׃

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל חֵלֶב לַה'.כל החלב שנמצא בבהמה נשרף כקרבן לה'.

חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (פ)

חֻקַּת עוֹלָם, חוק נצחי שאינו כרוך בקרבנות בהכרח, אלא ינהג לְדֹרֹתֵיכֶם, בזמן שהמקדש קיים ובזמן שאיננו, ו בְכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, בכל מקום בו יושבים בני ישראל, בארץ ישראל או חוצה לה : כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ,אסור לכם לאכלם.יתר על כן, כשאדם חטא מתוך שכחה, והיה חוטא באותה שעה גם לוּ זכר את החטא – אין הוא מביא קרבן. כפרת קרבן החטאת חלה אפוא בתחום החטאים שנעשו שלא ביודעין ולא היו נעשים ביודעין.