לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם,כינוי מבזה לעבודה זרה, הרואה בה דברי תוהו נמוכים, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה, פסל או מצבה, בין שהם שייכים לפולחן זר ובין שהם נספחים לפולחן שלכם, לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית, מעוטרת לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ,כגון רצפת אבני פסיפס שהן חלק מהפולחן בשעת ההשתחוויה עליהן, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (ס)

אֶת שַׁבְּתֹתַי, שבתות וחגים, תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ.חובת מורא מקדש כוללת את שמירת סדריו ואת הזהירות ממה שמטמא את הקודש. אֲנִי ה'.

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

אִם בְּחֻקֹּתַישהודעתי לכם תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַיהמגדירות גם את מה שאין לעשות, תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם–

וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם.לעובדי האדמה חשובה לא רק כמות הגשם השנתית אלא גם פיזורם המדויק במשך עונת עיבוד האדמה. כאשר הממטרים ירדו בזמנים הרצויים – וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.שיבוש בתאריכי ירידת הגשם משבש את פריון האדמה, וגם אם הצמחים והעצים גדלים, חלות הפרעות בתהליכי צמיחתם.

וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃

כאשר היבול מצליח, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ, העונה שבתחילת הקיץ, שבה מבשילה השעורה, ואחר כך מבשילה החיטה, אֶת בָּצִיר, קטיף הענבים, שבדרך כלל מתרחש מהבשלת הענבים בחודשים תמוז–אב. בשנה מבורכת יתארך כל אחד מן השלבים הללו, ולכן הם יגיעו ברציפות זה אחר זה. וכך בָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע.עונת זריעת השדות חלה בתחילת השנה, לאחר הקיץ. סמיכות העבודות זו לזו מעידה על פוריותה של האדמה. וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע,ועם זאת, אף על פי שארץ פורייה ועשירה מפתה אויבים לבוא עליה – וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.

וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃

מעבר לנתינת הגשם והברכה שבעקבותיו – וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד,בלא חשש מפני אויב. וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ. כאשר האדמה מעובדת והכפרים מיושבים, החיות הרעות מסתלקות מחוץ לתחומי היישוב. לא רק שלא תתמודדו עם מלחמה ישירה, אלא – וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם,כוחות זרים לא יעזו אפילו לעבור בתוך ארצכם.

וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃

ולא זו בלבד, אלא – וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃

יתר על כן – וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה– מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם– רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃

לא רק שלא תיתקלו במכשולים, אלא – וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, ואשפיע עליכם ברכה מיוחדת וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם, וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי, על כל ההבטחות הגלומות בה אִתְּכֶם.

וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃

וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן.התיישנות התבואה והפֵּרות הנאכלים מחזיקה הבטחה כפולה: ראשית, היא עדות לקיומם של עודפים גדולים מעבר לתצרוכת של העם בהווה, ועל כן משמרים אותם במחסנים, ושנית, היבולים ישתבחו עם התיישנותם. כיוון שהפריון יתמשך – וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.תצטרכו להוציא את עודפי הפֵּרות הישנים על מנת להכניס את החדשים.

וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, אשכון בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם,אשכון עמכם ברצון.

וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶםבגלוי ובנחת, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.ההתייחסות ההדדית בין עם ואלוקיו תהיה ניכרת. תרגישו שאתם עמי לא רק בציותכם לרצוני אלא גם בחסותכם בצלי.

אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃ (פ)

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִל הְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת,בהישבר מוטות העול, המטות את הראש למטה, אזקוף את קומתכם.

וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה,

וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃

ולא זו בלבד, אלא – וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.

אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃

אַף אֲנִיכמותכם אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה,חרדה קיומית, שאינה נובעת בהכרח ממאורע מסוים. אביא עליכם גם מחלות: אֶת הַשַּׁחֶפֶת. לפי שורש המלה ולפי התיאורים, זוהי מחלה הגורמת לרזון. וְאֶת הַקַּדַּחַת, מחלת חום. מחלות אלה מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ,גורמות לצער מתמשך. ישנן מחלות חמורות הרבה יותר, אך הן מתחילות ומסתיימות בזמן מסוים. אם זיהויה המקובל של השחפת נכון, הרי שממנה ומן המלריה – דוגמה מובהקת ל'קדחת' – מתייסרים במשך זמן רב. ובתחום אחר – וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.

וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃ (ס)

וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם. ביטוי ניגודי לברכה שנאמרו לעיל – וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם. וְנִגַּפְתֶּם, תּוּכו במלחמות לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וְרָדוּ, ישלטו בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵיןמי ש רֹדֵף אֶתְכֶם– תיאור דומה לאמור לפני כן, אך מהופך לו. הבהלה, האימה ואיבוד העשתונות מביאים לבריחה גם כשאין רודף.

וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃

וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, שכן תסרבו לפרש את צרותיכם כעונש על מעשיכם הרעים; אם תמשיכו לחיות את חייכם באותה צורה, בלי לתקן את מעשיכם – וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה, אוסיף לייסר אֶתְכֶםפי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.אמנם יש המונים כאן, וכן בביטויים המקבילים בהמשך, שבעה מיני יסורים בדיוק, אך בכללו של דבר המספר שבע מבטא משמעות סמלית, שלעתים קרובות משמעו פי כמה וכמה.

וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם,אחריב את המקדש. אפשר להבין ביטוי זה גם במשמע של ניפוץ הרגשת הכוח והעצמה. סיבות שונות יביאו לכך, וביניהן שנות בצורת ורעב – וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, שאינו מטפטף, וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה, כנחושת, שדבר אינו צומח מתוכה.

וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃

וְתַם, יכלה לָרִיק, לשווא כֹּחֲכֶם.בעת בצורת משקיעים עמל רב לעבד את האדמה ולמשוך אליה מים באופנים שונים, אך כל זה ללא תועלת – וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.

וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃

וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, במרי, וְלֹא תֹאבוּ, תרצו לִשְׁמֹעַ לִי, אם לא תלמדו שום לקח מן המכות – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּהפי שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃

וְהִשְׁלַחְתִּי, אֲשַׁלח בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה.שלא כברכה וְהִשְׁבָּתִי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, חיית השדה תפלוש לתוך מקום היישוב. וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם,בהתנפלותה על הטרף הקל ביותר – הילדים הקטנים, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ, ייהרסו דַּרְכֵיכֶם.מחמת התמעטות ומחמת בהלה יסתגרו האנשים ביישובים, והדרכים יהיו שוממות וחרבות.

וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃

וְאִםגם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי,תקבלו ממני מוסר, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי–

וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃

וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם, באותו אופן – בְּקֶרִי, בתוקף ובדרך קשה. וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַעמכות עַל חַטֹּאתֵיכֶם,

וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶבמלחמה נֹקֶמֶת נְקַםהפרת בְּרִית. וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶםמפני האויב, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם.כשתצטופפו בעריכם, המגפה תהיה מסוכנת יותר. ולבסוף – וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב,כי לא יהיה מגן לעריכם.

בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃ (ס)

בְּשִׁבְרִי, כאשר אשבור לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם, משען של מזון, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד.זהו ביטוי מפריז למיעוט הלחם. התנורים הביתיים היו עשויים ככדים קטנים יחסית, ויועדו לאפיית לחם למשפחה אחת. וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל.מכיוון שהמזונות יהיו מצומצמים ביותר, אנשים לא יוכלו לנהוג ברווחה ולהחליף ביניהם את הכיכרות בפיזור דעת, אלא ישקלו כמה הכניסו וכמה הוציאו; מהו חלקם שלהם, ומהו חלקו של השכן. ואז – וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ,גם מפני שהמזון לא יספיק, וגם מפני שתחושת המחסור עצמה תגרום לאכילה שאין בה שביעה.

וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃

וְאִם בְּזֹאת, גם ברעב של ממש, כאשר יתרבו הקשיים והאסונות, לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי–

וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃

וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת, בזעם קֶרִי.ממחסור ופגיעה ברווחתכם אעבור לזוועות – וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃

וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם, וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.מתוך הרעב הגובר, תאכלו בשר אדם, ולא סתם אדם אלא את ילדיכם.

וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם, מבנים מוגבהים שעליהם בנויים מזבחות, וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם,פסלים או מצבות של פולחן השמש, וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם.אתם תמותו, וגם אליליכם יישברו. וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.תרגישו כאילו אין לכם כל דרך להגיע אלי.

וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃

וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה,חורבן, וַהֲשִׁמּוֹתִי, אהפוך לשממה אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.מצד אחד, אליליכם יישברו, ומצד שני, אני לא אענה לכם.

וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץעד אשר – וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.גם מי שינסה לשבת בה אחריכם, לא יצליח להפריחה.

וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃

הארץ תהיה שוממה, והיישוב בה – אם בכלל – יהיה דליל וכושל, וְאילו אֶתְכֶם אֱזָרֶה, אפזר בַגּוֹיִם, בין הגויים, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב,החרב תאכל בכם בהתמדה. זהו ביטוי ציורי של נדן הנותר ריק בגלל השימוש התדיר שנעשה בחרב. וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.

אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃

אָזתִּרְצֶה, תפרע הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה,שממונה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת, ותשלם אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ.אתם לא רציתם לשמור את חוקי שביתת הארץ, שתוארו בעניין הקודם, ועל כן הארץ תשבות מאליה, שכן תגורשו ממנה. כביכול הארץ תשלים את אותן השנים שבהן לא שמרתם את חוקי שביתתה. זהו ביטוי אירוני שיש בו מידה כנגד מידה.

כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃

כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, השיממון הארץ תִּשְׁבֹּתמעשיית פרי. אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.תהיה זו שבת אכזרית של הארץ. בעריכם לא יעשו עוד מלאכה ביום השבת, כי עריכם יהיו חרבות; והאדמה לא תיעבד בשנה השביעית, מפני שלא תשבו עוד בארץ.

וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶםבחיים – וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ, רכרוכיות, רפיון לב ופחד בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם. וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף,נושר, או: מקיש. בגלל הפחד המתמיד, תחושת הפגיעות והידיעה שסכנה אורבת להם מכל צד, הם יחוו כל רעש קטן כאילו הוא רודף אותם. וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב, ויברחו כמפני החרב, וְנָפְלוּבעת בריחתם, וְאֵין רֹדֵף.מתוך אימתם הם יברחו, ובריחתם היא שתקטול אותם.

וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיובזמן המנוסה כְּמִפְּנֵי חֶרֶב, כמי שבורחים במלחמה ומזיקים זה לזה במרוצתם, וְרֹדֵף אָיִן, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.לא תוכלו להתקומם או לעמוד כנגד התקפות האויבים.

וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃

יתרה מזו – וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.אינכם מובטחים שתישארו כפי שאתם, בין באופן פרטי בין כיחידה לאומית. ארצם תשמיד ותבלע אתכם. זוהי אחת הקללות הקשות ביותר.

וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶםאחרי כל הפורענויות הללו, יִמַּקּוּ, יירקבו בַּעֲוֹנָם, בגלל עוונם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם, וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.

וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃

ובסופו של דבר, וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם, בבגידתם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.יגיע זמן שיתעוררו להכיר בבגידה ובמרד שבמעשיהם. תגיע העת שבה ייווכחו בעזות הפנים שלהם ובאטימת לבם אל הקריאות שקראתי אליהם, שהרי המכות, שהופיעו בהדרגה, לא באו רק כדי להענישם, באמצעותן קראתי להם להתעשת, לחדש את מבטם ולשוב אלי.

אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃

והכתוב מסכם את מה שנאמר לעיל – אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם.העונש האחרון הוא הגלות, שהיא שבירה של כל המסגרות. אוֹ אָז, כשיצאו לגלות יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל,האטום והמכוסה. קודם תוארו אנשים שאינם שמים את לבם למאורעות הפוקדים אותם, וגם כאשר באים עליהם אסונות גרועים יותר ויותר, אין הם מייחסים להם חשיבות. כאשר הערלה המכסה את הלב נפגעת, הרגישות עולה. וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.בגלות יכופרו עוונותיהם לא רק משום שהעונש מכפר על החטא, אלא משום שהזעזוע שבגלות יגרום להם לחזור אלי.

וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִישכרַתי עם יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְגם את הָאָרֶץשבה בחרתי, את ארצי האמורה להינתן לכם, ובעקבות חטאיכם הפכה למחוז נידח ועלוב, אֶזְכֹּר.

וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃

וְהָאָרֶץהזו, שאמנם אזכור אותה, תֵּעָזֵב מֵהֶםבגלותם ממנה, וְתִרֶץ, תְּפצה אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה, בכך שהיא שוממה מֵהֶם,הארץ תגיע לריצוי ולכפרה על השבתות שלא שבתה, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם.ישלמו בעונשם את חוב חטאיהם, כפי שתואר לעיל, יַעַן וּבְיַעַן, כי בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם,תיעבו. אין מדובר בעזיבה ונטישה בלבד אלא אף ברתיעה ובבוז.

וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃

וְאַף גַּם זֹאת,אחרי צירוף העוונות והעונשים האלה ולמרות אדישותם כלפי לקחי העבר, גם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶםבדלות, בשפלות, בנמיכות הרוח ובחולשת הגוף, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּיםכדי לְכַלֹּתָםעד תום, ובכך לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.גם כאשר הם הפרו את בריתי, עשו כל דבר האסור ומרדו בכל מרד אפשרי – בריתי עדיין תקפה.

וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

וְזָכַרְתִּי לָהֶם– לאלו שיחיו בעוד דורות רבים בְּרִית רִאשֹׁנִים,אלו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לא כבריחה של פרטים אלא לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, בפומבי ובהיקף רחב, לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים.ושוב החתימה: אֲנִי ה'.אני הוא האחראי לכל אלה.

אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)

לסיכום הדברים: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינַי, עוד לפני שיצאו למסעותיהם במדבר, בְּיַד מֹשֶׁה.בהר סיני קיבלו ישראל מצוות, הוראות ודינים רבים. מבחינה מסוימת סיכם פרק זה את העניינים המרכזיים שניתנו להם שם.