וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי,לפני שישראל יצאו למסעיהם מהר סיני, ואף על פי שהדיבור עוסק בעניינים שיהיו מעשיים רק בבואם לארץ. לֵאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם– וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.כמו שיום השבת, שבו שובת האדם, מבטא את מלכותו של ה' בורא העולם, כך השנה שבה שובתת הארץ, מבטאת את ההכרה בה' כאדונה של הארץ.

שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר, תקצוץ זמורות כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.את כל מה שזרעת, תקצור ותאסוף לפני השנה השביעית.

וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת– שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.קודם לכן הוזכרו ימי השבתון לאדם, וכעת מדובר בשבתון ומנוחה לארץ. שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃

גם אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ, התבואה הצומחת מאליה בלא חרישה וזריעה מהגרגרים שנפלו בשעת הקציר – לֹא תִקְצוֹרכקצירה רגילה שאדם קוצר את שדהו, אף שאינו אסור באכילה , וְגם אֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ, ענבי הגפן שנעזבה ולא נעבדה; ענבי השנה השביעית שהם לה'; או: הענבים המשובחים לֹא תִבְצֹר.שנה זו אינה מיועדת למנוחת האדם, אלא שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ, היבול של שנת השבתון – הנקראת גם 'שנת השמיטה' – ישמש לָכֶם לְאָכְלָה,לאכילה – לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, לכל האנשים החיים בארץ.

וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ (ס)

וְלִבְהֶמְתְּךָ, לבעלי החיים השייכים לאדם וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, חיות השדה ובכללן עופות השמים תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּשל השנה לֶאֱכֹל.

וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה,

וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃

ולאחר ארבעים ותשע שנים – וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ– בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ, תשמיעו קול שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶםשיכריז על כניסת השנה החדשה.

וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָהכשנה שהשביתה בה נושאת משמעות רחבה מזו של שנת השמיטה. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר, הכריזו על חירות מלאה בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ.דאגו לשחרורם השלם של כל העבדים. שנת יוֹבֵל, שופר, שנת התקיעה הִיא תִּהְיֶה לָכֶם. וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.השנה החמישים היא שנת שחרור וחזרת הדברים למצבם הראשון.

יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃

יוֹבֵל הִיא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם. לֹא תִזְרָעוּ, וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ,

כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃

כִּי יוֹבֵל הִיא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶםמכל עבודות הארץ ומהבעלות על יבולה. מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,שתהיה זמינה לאכול. כמו בשנת השמיטה, התבואה איננה רכושכם, אלא לכל היותר היא מעין פיקדון בידכם.

בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.אם אדם מכר את נחלתו במשך השנים הקודמות, אין היא נשארת לעולם בידי הקונה. המוכר יחזור אליה ביובל.

וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר, נכס לַעֲמִיתֶךָ,לאחד מחבריך, אוֹ קָנֹה, כשאתם קונים מִיַּד עֲמִיתֶךָ– אַל תּוֹנוּ, תרמו אִישׁ אֶת אָחִיו.ההונאה אסורה בכלל, אך היא נזכרת כאן מסיבה מיוחדת:

בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃

מכיוון שאין הקרקע בארץ נמכרת לצמיתות אלא רק עד היובל, בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ.מחיר השדה ייקבע בהתאם למספר השנים שנותרו עד שנת היובל הבאה. בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת, לפי מספר השנים שיש בהן תבואות, להוציא שנות השמיטה שיחולו בתקופה זו, שהרי בהן אי אפשר לעבד את השדה, יִמְכָּר לָךְ.

לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, השנים הרבות שעד היובל תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ,מחירו, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּירק מִסְפַּר תְּבוּאֹת, רק את זכות השימוש בשדה על מנת לקבל את מספר שנות התבואה, ולא את גוף השדה הוּא מֹכֵר לָךְ.

וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

וְשוב: לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.הדינים הללו אינם קלים לביצוע. השבת כל השדות לבעליהן היא התרחשות מורכבת, העלולה לגרור סיבוכים שונים. לכן נצרכת הזהרה נוספת.

וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי, כגון השמיטה והיובל, וְאֶת מִשְׁפָּטַי, כגון דיני המכירה תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם,ואז – וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ,כמו שיוסבר מיד, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃

וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּבשל מצוות ה'.

וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת, תעשה אֶת הַתְּבוּאָהכך שתספיק לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: השנה השישית, השביעית ולפחות מקצת השנה השמינית.

וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת,שכן בה כבר תוכלו לשוב ולזרוע, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, מן התבואה הישנה שנותרה מהשנה השישית, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, יבול השנה השמינית, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

וְהָאָרֶץ, ארץ ישראל לֹא תִמָּכֵר, תוכל להימכר לִצְמִתֻת,לחלוטין, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִיםבארץ לא להם וְתוֹשָׁבִיםהחיים במקום לפי חוזה מיוחד, ודבר אינו שייך להם, כך אַתֶּם עִמָּדִי.בשמיטת הארץ בשנה השביעית ובשיבת הכול בשנת היובל יש משום הודאה שה' הוא אדון הכול.

וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ (ס)

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, הארץ שבה תיאחזו, בכנען – גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץבכך שתחזירו את האחוזות למצבן הראשון.

כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃

כִּי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ וּמָכַרחלק מֵאֲחֻזָּתוֹלצורך מחייתו – וּבָא גֹאֲלוֹ, קרוב-משפחתו הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל, ישחרר אֵת מִמְכַּר אָחִיו.קרובו זכאי לקנות שוב את השדה.

וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃

וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל,שיוכל לממש את זכותו לקנות את הנכס, אבל לאחר זמן – וְהִשִּׂיגָה יָדוֹשל המוכר עצמו וּמָצָאכסף; הוא התעשר או חסך כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, עד שגאולת האחוזה בהישג ידו –

וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃

וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, מספר השנים של המכירה, וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף, מחיר השנים שנותרו לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ,לקונה. מכיוון שהמוכר מבקש לגאול את שדהו לפני שנת היובל, עליו לשלם בעבור שימוש השנים שנותרו עד היובל שבהן הקונה היה זכאי להשתמש בשדה, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃

וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי, כמות מספקת ל הָשִׁיב לוֹ,לקונה – וְהָיָה מִמְכָּרוֹ, הנכס שנמכר יישאר בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵלמאליו, ואין צורך בקנייה, וְשָׁבהממכר לַאֲחֻזָּתוֹ,לנחלת האבות.

וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃

וְאולם אִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב, דירה ב עִירמוקפת חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ, זכות פדיונו של המוכר עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ. יָמִים, עד שנה בדיוק תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא [ל֣וֹ] חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃

וְאִם לֹא יִגָּאֵלהבית עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה,אם האיש לא הצליח לקנותו שוב בתוך שנה – וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה, הוא יעמוד לַצְּמִיתֻת,לחלוטין לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.הבית יישאר ביד הקונה לעולם ועד ולא יחזור לבעלים הראשונים.

וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃

וּבית מ בָתֵּי הַחֲצֵרִים,יישובים פרוזים, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב– עַל, כמו שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב. גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ,כדין השדות, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃

וְאולם עָרֵי הַלְוִיִּם,כלומר בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם. גם ללויים יש בתי מגורים בערים שונות – גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. בית בערי הלויים אינו נמכר לצמיתות, אף על פי שהעיר מוקפת חומה, כיוון שזהו רכושם הקבוע של הלויים. לגבי אדם אחר, בית העיר עשוי לשמש אותו לצורך כלשהו, אבל בדרך כלל איננו מקור פרנסתו, אך לגבי הלויים, בתיהם הם הנכס היחיד הקבוע שברשותם, ולכן הם שווי ערך לשדות של אחרים.

וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַאֲשֶׁר יִגְאַל, הקונה מִן הַלְוִיִּם– וְיָצָא מִמְכַּרה בַּיִת וְעִיר, או ממכר עיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל– כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִיא, הם אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,ולכן גם אם לא נגאלו על ידי המוכר, יחזרו לרשותו ביובל.

וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ (ס)

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶםשל הלויים, השטח הריק המקיף את עריהם, השייך לכלל אנשי העיר ולא ללוי מסוים, לֹא יִמָּכֵר, כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃

וְכִי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ, יתמוטט כוחו של האח החי עִמָּךְ– וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ,ולא רק אחיך, שהוא אזרח הארץ אלא גם גֵּר וְתוֹשָׁב– וָחַי עִמָּךְ.יש לסייע לו על מנת שיחיה אתך.

אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, הלוואה נושכת, שככל שעובר עליה הזמן, על הלווה להוסיף תשלום, וְתַרְבִּית,הלוואה קצובה לזמן, שעל הלווה להחזיר יותר ממה שלקח, ואינה מוסיפה לנשוך מעבר לסך שנקצב, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ,שאסר עליך את הדבר, אף על פי שבאמות מידה אנושיות לקיחת הריבית אינה נחשבת עוולה. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.כאשר בן עמך נעשה עני והוא זקוק מאוד לכסף, טבעי להלוות לו כסף. במקרה כזה עלול המלווה לבקש רווחים בעד כספו, ועל כן הוא מוזהר כאן שלא לעשות זאת.

אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּןגם את אָכְלֶךָ.איסור הריבית חל על כל הלוואה ולא רק על כסף.

אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ס)

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.משמעות חזרתה של אמירה נחרצת זו כאן היא: אני הוא האדון, ואני הוא שנותן לכם את רכושכם. על כן אינכם רשאים להשתמש בו אלא כפי שציוויתי אתכם.

וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְלעבד מתוך דחקו – לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד,עבודה בזויה.

כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃

על העבד אין האדון מהסס מלהטיל גם עבודות מגונות, שלא היה מטיל על השכיר, שכן השכיר חזק דיו להתנגד לבצע עבודות המשפילות אותו. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, המתגורר בַּמקום יִהְיֶהאחיך העבד עִמָּךְ. עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃

וְיָצָא מֵעִמָּךְ, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.הקונה עבד קונה ממילא גם את משפחתו, שהרי אין לה מפרנס אחר. לכן כאשר הוא משתחרר – משפחתו יוצאת אתו. וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃

אותו עיקרון שנאמר לעיל בנוגע לארץ: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, חוזר כאן ביחס לבני ישראל – אף אותם אין למכור לצמיתות, כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,ועבד ה' – מעמדו מרומם. על כן לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.אסור לנהוג בהם ביזיון, ואין למכרם באותו אופן שבו מוכרים עבדים.

לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃

יתר על כן, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.אל תעביד אותו בעבודה קשה במיוחד. וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃

וְאולם עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם– מֵהֶםולא מאחיכם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.מן העמים השוכנים מסביב לארצכם אתם רשאים לקנות עבד ואמה במשמעותם המלאה.

וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, ממי שאינם מבני ישראל והם גֵרים תושבים, אשר חיים בארץ ומקבלים על עצמם נורמות התנהגות בסיסיות, אבל לא הפכו לחלק מעם ישראל – מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.עבדים כאלה אפשר לקנות, ולהשתמש בהם כל זמן שאתם חיים.

וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ (ס)

וכן – וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה.בתור חלק מרכושכם, תוכלו להורישם גם לילדיכם. לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ,אין להם זמן שחרור קבוע, וגם במשמע שאין לשחררם באופן יזום. וּלעומת זאת , בְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו– לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ,בעבודה מייגעת ביותר אלא בעדינות ובכבוד.

וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃

וְכִי תַשִּׂיג יַד, ישגשג ויצליח גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ,בן לעם אחר היושב ביניכם שאינו עובד לאלוהים אחרים , וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, אחד מבני ישראל ייעשה עני לגביו, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, לאותו תושב שעלה לגדולה, אוֹשיימכר לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר, לצאצא או קרוב של הגר התושב העובד לאלוהים אחרים –

אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃

בשני המקרים המכירה תקפה, אבל אַחֲרֵישהעבד הישראלי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ– אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.חובה על אחד מקרוביו להשתדל לגאול אותו.

אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃

אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹאחֵר מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹשל עצמו, שהרוויח כסף בדרך כלשהי וְנִגְאָל.

וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃

וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים.מכיוון שכל העבדים העבריים משתחררים בשנת היובל – גם עבד שנמצא אצל הגויים ישתחרר ביובל. על כן סכום מכירתו נקבע מראש לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶההעבד עִמּוֹ.

אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃

אִם עוֹדנותרו לו לעבוד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים– לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃

וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל– וְחִשַּׁב לוֹ. כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.בזמן המכירה שולם בעדו סכום מסוים; הוא כבר עבד מספר שנים מוגדר, ולפי זה יחושב ההפרש שאותו יצטרך לשלם, אם ירצה להשתחרר לפני היובל.

כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ.גם הגר היושב בארץ ישראל צריך לנהוג בעבדו הישראלי כפי שנוהגים בשכיר ולא באופן מבזה. לֹא יִרְדֶּנּוּהגר בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ, לפחות כשאתה רואה, שהרי כיוון שאיננו אחד מישראל, אולי אין הוא כופף עצמו מרצונו לחובת התורה כאשר אין משגיחים עליו.

וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, על ידי אחד מקרוביו: דודו או בן דודו, קרוב יותר או רחוק, והוא לא ישיג כסף לפדות את עצמו – וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.כיוון שאני הוא אדונם של ישראל, והם עבדי המיוחדים ומיועדים לי, אי אפשר להשתמש בהם כברכוש, ודרך העבודה בהם מוגבלת באמצעות הדינים הללו.