וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, תכריזו אֹתָם מִקְרָאֵי, התאספויות של קֹדֶשׁ– אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (פ)

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה,האדם ובהמתו מותרים בעשיית כל מלאכה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי– שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן,שביתה גמורה שאין בה שום פתח למלאכה, שלא כמו הימים שיוזכרו להלן, שהשביתה בהם אינה מוחלטת. מִקְרָא קֹדֶשׁ,אספה קדושה לשם קבלת השבת וציונה. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם,בכל מקום שתהיו. בבסיסה אין השבת חגם של ישראל, אלא היא קשורה לה', ולכן אופיה ומהותה שווים בכל מקום. ישראל מקבלים את השבת ושומרים אותה, אך אין הם שותפים בקביעתה, משום שהיא קשורה לסדר בריאת העולם מעיקרו.

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.מכאן מתחיל פירוט הימים שעם היותם מועדי ה', ישראל הם שקובעים ומגדירים אותם בזמנם. רשימת המועדים מאורגנת לפי סדר חודשי השנה:

בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, חודש ניסן שנקבע להיות הראשון, משום שבו יצאו ישראל ממצרים, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם, בסופו של היום, לפנות ערב, פֶּסַח לַה'.דין הפסח כבר הוזכר בספר שמות, והוא יבואר גם להלן בספר במדבר. כאן מוזכר הפסח רק כשמו של המועד שמקריבים בו את קרבן הפסח לה'. מאחר שהספר הוא ספר הקרבנות, עיקר הגדרתם של המועדות בפרשה נקשר לקרבנות.

וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה– חַג הַמַּצּוֹת לַה'. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.ישנם שני מועדים צמודים: יום ארבעה-עשר בניסן, הוא מועד הפסח, ואחריו, מחמישה-עשר בניסן, מתחילים שבעת ימי חג המצות, הקרויים בלשוננו חג הפסח.

בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹןמשבעת הימים הללו מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,זמן שבו תתאספו ותעסקו בענייני קדושה. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (פ)

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה' שִׁבְעַת יָמִים.גם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִייהיה מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.מבין שבעת הימים המוגדרים כחג של אכילת מצות, רק היום הראשון והשביעי הם ימי חג האסורים במלאכה. הימים שביניהם נקראו בדורות מאוחרים יותר 'חול המועד' – מעין ימי חול הנמצאים בתוך החג.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. מצווה זו אינה מוטלת על מי שנמצא בחוץ לארץ. וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ– וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, קבוצת שיבולים שממנה תצא סולת בכמות של עשירית האיפה. רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, הקציר הראשון של הדגן, שהוא קציר שעורים, שהרי החיטה עדיין אינה בשלה בחג הפסח, אֶל הַכֹּהֵן.

וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃

וְהֵנִיףהכהן אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם,בכפל משמעות: העומר ניתן כתשורה המבטאת את רצון הלב, ותכליתו להֵרָצות לפני ה'. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, יום החג הראשון של פסח יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'.

וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃

וּמִנְחָתוֹהמלווה אותו – שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, שתי עשיריות האיפה. במידות ימינו: למעלה מ-4 ליטר סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן,וכל הקרבן הזה עולה אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ, וְנִסְכֹּה, נסכּו יַיִן רְבִיעִת הַהִין, מידת נוזלים השווה לשלושה לוגים. לפי הדעה הרווחת בחישוב השיעורים – כליטר.

וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (ס)

וְלֶחֶם וְקָלִי, גרגרי שיבולים שנקלו באש וְכַרְמֶל, גרעיני תבואה בשלה טרייה הנאכלים גם כמו שהם. את כל מוצרי התבואה הללו לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה,מחרת השבת, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, העומר, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.עד לתאריך שבו יובא העומר למקדש אין לאכול מן התבואה החדשה.

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת,שבועות תְּמִימֹת, שלמות תִּהְיֶינָה.

עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּעד חֲמִשִּׁים יוֹם.שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום, וביום החמישים – וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָהמתבואה חֲדָשָׁה לַה'.

מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם,שתי חלות, או: שתי מנחות, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,עשירית האיפה לכל לחם, סֹלֶת, גרגרי חיטה טחונים ומנופים תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, שלא כשאר המנחות הנאפות מצה, בִּכּוּרִים לַה'.

וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

וְהִקְרַבְתֶּם עַל, עם הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם,כל אלה יִהְיוּ עֹלָה לַה'. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶםשל הקרבנות הללו, כפי המינון הנזכר כמה פעמים בתורה בהתאם לסוג הקרבן – אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃

וַעֲשִׂיתֶםגם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כמו בכל המועדים ובראשי חודשים לשם כפרה מיוחדת וקרבן ייחודי – שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.שלא כשאר קרבנות שלמים, המובאים מן האדם הפרטי, קרבנות שלמים אלה באים מן הציבור.

וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם, את הקרבנות עַל, עם שתי כיכרות לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל, עם, או: צמודים ל שְׁנֵי כְּבָשִׂים. קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה', וממנו יינתן לַכֹּהֵן.

וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃

נוסף על הבאת הלחם ביום החמישים, יום זה הוא גם יום חג – וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ,והדבר יהיה חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס)

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת, קצה שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ,השאר פינה בלתי קצורה בשדה, וְאת לֶקֶט קְצִירְךָ, השיבולים הנופלות בזמן הקציר לֹא תְלַקֵּט,אלא לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם,את ה'פאה' ואת ה'לקט'. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶםיום שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה,זיכרון באמצעות תרועה. ביום זה תזכרו ותזכירו את עצמכם באמצעות תרועת שופר. אף הוא מִקְרָא קֹדֶשׁ.

כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (ס)

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה',כמפורט בספר במדבר.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃

כל שאר המועדים הם ימי משתה ושמחה, אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּהמועד מסוג אחר – יוֹם הַכִּפֻּרִים, כפרה על ישראל הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.הדרך שבה יש להתענות אינה מתוארת כאן. נראה כי אין הכוונה לכל סוגי העינויים שיכול אדם להסב לעצמו. עינוי הנפש מוגדר בעיקר כהימנעות מאכילה ושתייה ומשאר הנאות הגוף הרגילים. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, את הקרבנות המיוחדים ליום לַה'.

וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

יום העשור שונה משאר המועדים לא רק בחובת העינוי הכרוכה בו – וְכָל מְלָאכָה, לא רק 'מלאכת עבודה' כבשאר החגים, אלא כמו בשבת, שום מלאכה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.אין האיסור תלוי בזמן הקרבת קרבנות, אלא ביום עצמו, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה– וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ,

וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה– וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.חומרתו של מי שעושה מלאכה ביום הכיפורים אינה נופלת מחומרת מי שאינו מתענה. העובר על שני האיסורים – דינו כרת.

כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃ (פ)

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא, היום הזה לָכֶם, וְעִנִּיתֶםבו אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, כשנגמר היום התשיעי בחודש ומגיע הערב, מתחיל היום שבו מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּהחַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.

בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ,כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

במשך שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה',כפי הפירוט שיבוא בספר במדבר. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי– מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה', עֲצֶרֶת, אספה כללית לה' ולישראל הִוא.שלא כבפסח שבו היום השביעי הוא מקרא קודש, בסוכות נחגג היום השמיני ולא השביעי, ועל כן הוא מכונה בדברי חכמים 'שמיני עצרת'. כָל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּבו.

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃

לסיכום, אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, תקבעו ותעשו אֹתָם, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה', עֹלָה וּמִנְחָה, זֶבַח וּנְסָכִים, דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.בכל יום מועד יש להקריב את הקרבנות המיוחדים לו, ובחלקם יש לשבות ממלאכת עבודה ולעשות מעשים מסוימים.

מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃

הקרבנות הללו הם מִלְּבַדאשֶה שַׁבְּתֹת ה',השבתות הרגילות של כל השנה, וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם, שאינן דווקא בעלי חיים להקרבה, וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם, הקרבנות שמתחייבים להביא למקדש, וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם, הקדשת בהמות מסוימות לקרבן אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה',המובאות למקדש לאו דווקא בחגים, מעבר לקרבנות המועדים שנכללו ברשימה זו.

אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃

אַךְ, מלבד מה שמשותף לימי המועדים – הקרבנות ואיסור מלאכה, יש עוד עניין מיוחד – בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ. עיתוי החג בזמן שמחת האסיף משמעותי לאופיו ולתכניו. תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִיםותקריבו את קרבנותיו. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן– שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי– שַׁבָּתוֹן,שהם מקראי הקודש שנזכרו.

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר,אתרוג, כַּפֹּת תְּמָרִים, עלי הדקל, הלולב וַעֲנַףשל עֵץ עָבֹת, הדס וְעַרְבֵי נָחַל,עצים ידועים הצומחים בנחלים, וּשְׂמַחְתֶּםבצמחים הללו לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.לקיחת ארבעת המינים אגודים יחדיו, מבטאת את החגיגיות ואת השמחה. ישראל יוצאים וצמחים בידיהם, והם מנופפים בהם כמו בדגלים.

וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.את ימי החג מייחד מעשה נוסף:

בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים.התורה אינה מתארת באופן מדויק את עשיית הסוכה. כָּל הָאֶזְרָח, התושבים הקבועים בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת,לעומת גר תושב, שאינו נחשב אזרח.

לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.הישיבה בסוכות באה להזכיר את יציאת מצרים. יושבי הסוכה מכניסים עצמם להוויה דומה לישראל שנדדו במדבר. ישראל ישבו בבתים הן במצרים הן בארץ כנען, ורק במדבר היו מחוסרי בית, וכנראה גרו לא באהלי יריעות, אלא חסו בצלן של סוכות, בתי עראי שנעשו מכל הבא ליד.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,אותם המועדים שנזכרו ברשימה הארוכה שבפרק – שהם כל חגי ישראל הכתובים בתורה.