וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ, ויִפרשו מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵלבמקרים שיתפרשו להלן, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.מדובר בקודשי בני ישראל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי– אֲנִי ה'.המשפט מתפרש כאילו היה כתוב: 'ויינזרו מקודשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו וגו''. מכיוון שישראל מקדישים את קודשיהם לה', וחלק מהם עובר לידי הכהנים, על הכהנים לנהוג בהם בקדושה ובכבוד הראוי.

אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

ובאופן מעשי – אֱמֹר אֲלֵהֶם: לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַבלאכול מִכָּל זַרְעֲכֶם, אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו– וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי. אֲנִי ה'.את מתנות הכהונה המקודשות, כמו את התרומה וחלקים מהקרבנות, אין לאכול בטומאה, הנובעת במקרים רבים ממאורעות החיים הרגילים. אכן, לכל טמא אסור להתקרב אל הקודש, ובכל זאת הכתוב מייחד את האזהרה לכהנים, שכן הם המורגלים לאכול את הקודשים ולגעת בהם.

אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב– בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר, גם אם הדבר נמשך שנים רבות. וְכיוצא באלה, הַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ, במי או במה שנטמא בטומאת המת, ובוודאי הנוגע במת עצמו, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע– גם הוא טמא ומנוע מלאכול קודשים.

אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץמת אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ,מהשרצים המטמאים שנתפרשו – מאורע שאינו מתוכנן מראש ושכיח בהחלט, בפרט באזורים כפריים, אוֹשייגע בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ, שמיטמאים במגעו לְכֹל טֻמְאָתוֹ,בכל מיני הטומאות שאינן מוזכרות כאן.

נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, בטמא – וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב,שלא כמו טומאת הצרוע, הזב והנוגע במת עצמו, הטמאים בדרגת 'אב הטומאה' שתהליך טהרתם ממושך. גם מי שטומאתו קלה יותר – וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ, עד אשר יטבול בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃

וּבָא, תשקע הַשֶּׁמֶשׁלאחר הטבילה במים. ורק אז – וְטָהֵר. וְאַחַרכך ישוב ו יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא.מכיוון שהוא ניזון מן הקודשים מותר לו לאכול מהם כבר בערב, לאחר שפנה היום הקודם, והלכתית הוא נחשב יום חדש, אף שלמעשה אין הוא מנותק מן היום הקודם, ואינו צריך להמתין עד למחרת.

נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים אחר לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ. אֲנִי ה'.מעבר לעצם האיסור, החל על כל ישראל לאכול נבלות וטרפות, יש בהן גם צד של טומאה.

וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

וְשָׁמְרוּהכהנים אֶת מִשְׁמַרְתִּי,כל דבר מקודש שניתן להם לאכילה, וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא,אם לא ישמרו את משמרת הקדושה בכך שיאכלו קודשים בטומאה, וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ.חילול הקודשים הוא חטא חמור שעונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים. עונש זה מתייחס גם למי שאוכל תרומה בטומאה. אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃

וְכָל זָר, מי שאיננו כהן לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.חכמים פירשו שהקודש המדובר בפסוקים אלו הוא תרומה. איסור זה לא חל רק על זרים גמורים, אלא גם מי שהוא תּוֹשַׁבה כֹּהֵן, היושב לזמן ממושך בקרב משפחת הכהן, וְשָׂכִיר, או פועל ששכר הכהן, גם אם נשכר לכמה שנים, לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ,למרות שבפועל הם כבני ביתו של הכהן.

וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃

לעומת זאת – וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ,עבד כנעני, מכיוון שהוא קִנְיַן כַּסְפּוֹ– הוּא יֹאכַל בּוֹ. וכיוצא בזה, ילִיד בֵּיתוֹ, עבדים שנולדו בביתו של הכהן – הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹהמקודש של הכהן.

וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, בין שרק קודשה לאדם שאינו כהן ובין שנישאה לו – הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.לאחר שהייתה לו לאשה, אין היא שייכת למשפחת הכהנים, וזכותה במתנות הכהונה פוקעת.

וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (ס)

ואולם בַת כֹּהֵןכזו שנישאה לזר, כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה,אם בעלה נפטר או שהתגרשה ממנו, וְזֶרַע אֵין לָהּמן הבעל הזר – וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ,כמו בצעירותה, לפני נישואיה. מאחר שלא נשאר ולד מנישואים אלו – היא חוזרת למצבה הראשון, ו מִלֶּחֶם אָבִיהָ, מהתרומה הניתנת לו תֹּאכֵל. וְעם זאת, עדיין כָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.למשל, אם נולד לה ולד מהבעל הזר, היא וולדה אינם אוכלים מלחם אביה.

וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃

וְאִישׁשאיננו כהן כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה.הדבר מצוי בתרומה, שאינה ניתנת לכהן במקדש דווקא אלא בכל מקום בארץ, ואין היא מסומנת כתרומה. עליו להחזיר לכהן את ערך הקודש, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו,מעין קנס, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הציווי מתייחס לכל העם, אך הוא נאמר בפרט לכהנים – אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'.לא רק הקרבן הקרב על גבי המזבח, אלא גם התרומה שנותנים ישראל לכהן היא קודש, ומשום כך יש להיזהר בקדושתה ובטהרתה ולא לחלקה לזרים.

וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (פ)

וְהכהנים הִשִּׂיאוּ אוֹתָם, יגרמו לעצמם עֲוֹן אַשְׁמָה, אם ינהגו זלזול בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.הדיבור פונה הן לכהנים והן לבני ישראל, מפני שהדינים הבאים קשורים הן להקדשת הקרבן על ידי ישראל הן לקבלתו והקרבתו על ידי הכהנים. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם, קרבנות שאדם הטיל חובה על עצמו להביאם, וּלְכָל נִדְבוֹתָם, בהמות מסוימות שנדב אדם מרכושו לקרבן, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה.

לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃

הקרבן יבוא לִרְצֹנְכֶם, מתוך רצון טוב תָּמִים, שלם בגופו זָכָר בַּבָּקָראו בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

ובכל אלה כֹּליצוּר אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּאותו לקרבן, כִּי לֹא לְרָצוֹן, לריצוי יִהְיֶה לָכֶם.קרבן בעל מום לא יְרצה עליכם לפני ה', לא תהיו רצויים על ידו.

וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה', קרבן זכר או נקבה שאינו עולה כליל למזבח, אלא חלקים ממנו נאכלים על ידי הכהנים והבעלים, לְפַלֵּאלקדש ולהפריש באמצעות נֶדֶר, התחייבות עצמית להקריב קרבן, אוֹ לִנְדָבָה, ייחוד בהמה מרכושו של האדם לקרבן, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן, תָּמִיםדווקא יִהְיֶה לְרָצוֹן– כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ,

עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃

כגון: עַוֶּרֶת, עיוורון, ואפילו בעין אחת בלבד אוֹאיבר שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ, סדוק, פגום אוֹ יַבֶּלֶת. לפי מסורת חכמים, זוהי יבלת שיש בה עצם וכיוצא בה, או יבלות מסוימות בתוך העין, אך לא בליטת בשר קטנה המצויה בגוף. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, סוגי שחין הפוצעים או פוגמים בעור הבהמה, לֹא תַקְרִיבוּ, תגישו את אֵלֶּה לַה', וְאִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'.

וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ, שחלק בגופו התרחב שלא במידה, וְקָלוּט, שחלק בגופו מכווץ באופן לא רגיל – נְדָבָה, מתנת רכוש לה' שתימכר והכסף ישמש לצורך המקדש, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, ואולם לְנֵדֶר, לקרבן לֹא יֵרָצֶה.

וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

וּמָעוּךְ וְכָתוּת, מרוסק לגמרי, יותר ממעוך וְנָתוּק, מופסק וְכָרוּת, גזור לֹא תַקְרִיבוּ לַה'.לפי המסורת, המומים הללו מתפרשים כשייכים לאיברי הרבייה, לאמור: יצור שנכתתו, נשברו, הושחתו או נפגמו איברי הרבייה שלו באופן ניכר, אסור להקריבו לה'. בעלי החיים המסורסים לסוגיהם נחשבים פגומים לצורך המקדש. לא זו בלבד, אלא גם – וּבְאַרְצְכֶם, בשאר בעלי חיים שבארצכם לֹא תַעֲשׂוּזאת, אסור לסרסם. זהו דין בפני עצמו, החורג מדיני הבהמות הראויות לקרבן.

וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃ (פ)

ולא רק בקרבנות שאתם, בני ישראל, מביאים – מִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה, כִּי מָשְׁחָתָם, פגמם בָּהֶם– מוּם בָּם– לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.למרות שעל הנכרים לא נאסר לסרס בהמה, מעשה זה נחשב בלתי ראוי כשלעצמו, וכל בהמה מסורסת אינה רצויה, ולכן אין לקבלה לקרבן גם מידי מי שאינו מבני ישראל.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,כל ולד מבעלי החיים הללו – וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,ואין לשחטו באותם ימים בשום פנים. ורק מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.

וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה, קרבן המובא כדי להודות לַה'– לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.אין זה קרבן חובה, אלא הוא נובע מהתעוררות אישית בעתות רצון.

בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

בַּיּוֹם הַהוּא, ביום הזביחה בלבד יֵאָכֵלקרבן זה. לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אֲנִי ה'.קרבן התודה הוא זבח, כלומר קרבן שנאכל, והבאתו כרוכה מן הסתם במשפחתיות ובהרגשה נוחה. משום כך מדגיש הכתוב את הגדרותיו ואת ההגבלות הניתנות עליו מגבוה: אכילתו מוגבלת ליום אחד.

וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

ובכללו של דבר – וּשְׁמַרְתֶּם, הן הכהנים והן ישראל, את מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה'.

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

ומעבר לכך, לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁיעל ידי עברות או עשייה שאינה ראויה. וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.כאן חוזרת התפיסה הכללית העומדת מאחורי כל הדינים השייכים לפרשת הקדושות: שמירת המצוות והעמידה אל מול ה' אינן חובתו או זכותו של אדם פלוני בלבד, אלא הן נובעות מהבחירה בעם ישראל והקדשתו. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.הקדושה אינה נובעת מרצונכם לעשות את הדברים, אלא באה מלמעלה, מה'

הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.אני מקדישכם ואני מושיעכם. אֲנִי ה'.אתם שייכים לי, וקשר זה מחייב אתכם לשמור על קדושתכם.קרבנות אלו נקראים בלשון חכמים 'קרבנות המוספים' – הנוספים על עולות התמיד שבכל יום ויום.