וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן,הדברים הללו, העוסקים בכהנים, יופנו בעיקר אליהם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ, לאדם מת לֹא יִטַּמָּאהכהן בְּעַמָּיו,בתוך עמו. על הכהן נאסר כל מגע עם טומאת המת, גם מחוץ למקדש.

כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃

והיוצאים מן הכלל – כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב, לבני משפחתו הקרובים אֵלָיוייטמא : לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, קרובי הדם מִדרגה ראשונה.

וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃

וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה, שלא נישאה ולא אורסה לְאִישׁ– לָהּ יִטַּמָּא.

לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, בקרוביו, אלו שאינם בדרגת קרבה גבוהה לְהֵחַלּוֹ, להתחלל. רשימת דרגות הקִּרבה המופיעה כאן לעניין טומאת הכהן מצומצמת הרבה יותר מאשר דרגות הקרבה האמורות בהקשרים אחרים, כמו באיסורי העריות. הכתוב מלמד שאסור לכהן להיטמא לכל שאר הקרובים מלבד אלו שנמנו כאן.

לֹֽא־יקרחה [יִקְרְח֤וּ] קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה, ימרטו שֵׂער בְּרֹאשָׁם,כביטויי האבל הרגשיים האישיים שהיו מקובלים בסביבה. בחברות זרות היו אנשים שורטים את גופם מתוך צער וכאב או מתוך התרגשות. וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ.הוראה זו נאמרה לעיל לכל ישראל. כאן הוכפלה אזהרת התגלחת על הכהנים בהקשר של אבלות, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת,שריטה.

קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃

קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם,וקדושתם מחייבת – וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי, קרבנות ה', לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם– וְהָיוּ קֹדֶשׁ.בהיותם בני המעמד המיוחד של משרתי ה' מוטלות עליהם מגבלות, כגון התרחקות מן המת ואיסור מיוחד להשחית את גופם.

אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃

אִשָּׁה זֹנָה, אשה שנפגמה על ידי קשר אסור, וַחֲלָלָה, שנתחללה על ידי איסור כהונה, לֹא יִקָּחוּ,יישאו. וכמו כן, אִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ, מבעלה לֹא יִקָּחוּהכהנים, כִּי קָדשׁ הוּא, הכהן לֵאלֹהָיו.

וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

וְקִדַּשְׁתּוֹ, נְהג בכהן קדושה וכבוד, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב.לא רק הכהן מוזהר שלא לעבור עברות אלה, אלא גם אחרים מצווים לקדשו. אין זה עניין של התהדרות וסלסול שהכהנים נוהגים בעצמם, אלא מצווה המוטלת על כלל הציבור לשמור את קדושת הכהנים, כך שיהיו ראויים לתפקידם. קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.הקשר הקרוב אתי מחייב אותם בקדושה יתרה הכרוכה באיסורים.

וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (ס)

וּבַת אִישׁ כֹּהֵןנשואה כִּי תֵחֵל, תחלל את עצמה לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת– בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.גם לולא הייתה בת כהן, הייתה חייבת מיתה על עוונה, אך בהיותה בת כהן תיענש במוות בשרפה, שהוא עונש מודגש וחמור יותר, המורה על כפל החטא.

וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲ‍ֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,שהכתירוהו להיות כהן גדול ביציקת שמן המשחה על ראשו, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ, ומינו אותו לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִיםהמיוחדים לו – מאחר שהוא מקודש מאחרים, אֶתשֵׂער רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע,יְגדל בעת אבלות, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם,יקרע.

וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא.אסור לו לגעת במתים בשום מקרה, ואפילו לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, וכל שכן לשאר קרוביו, שאינו חייב בכבודם.

וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵאלצורך אבלות, ללוויית המת וכדומה, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיובחריגה מהאיסורים המקדשים אותו, כִּי נֵזֶר, כתר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, מינויו המיוחד עָלָיו. אֲנִי ה',ומכוחי הוא מקבל את תפקידו ואת מעמדו המיוחד.

וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃

וְהוּארק אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה– אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח.נוסף על שלושת איסורי הנישואין שהוטלו גם על שאר הכהנים, על הכהן הגדול נאסר לשאת גם אשה אלמנה. אסור לו לשאת אשה שהייתה בעבר לאיש, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ (פ)

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן. דין זה נאמר לאהרן עצמו כדי להסביר לו צד נוסף שיש בכהונה הניתנת לו, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ, הכהנים לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו,יכהן.

כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּםכעת, גם אם הוא עתיד לחלוף לאחר זמן, לֹא יִקְרָב, אין ראוי שייגש אל הקודש : אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, צולע אוֹ חָרֻם, פחוס, שאפו שקוע פנימה וכדומה. פגמו של החרום בולט במבט ראשון גם אם אינו מום תפקודי. אוֹ שָׂרוּעַ, שאחד מאיבריו מתוח ובולט מדי – היפוכו של החרום,

א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, כל עוד לא התרפא,

אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃

אוֹ גִבֵּן, מי שגבו עשוי בצורת גבנונית. וחכמים פירשו: אדם שגבות עיניו – 'גבינין' בארמית – מעובות מדי או מחוברות וכדומה, אוֹ דַק, קטן וכחוש, או: מי שבעינו יש קרום או כתמים, והיו שפירשו שזהו פגם בעפעפיים המכונים 'דקים', אוֹמי שיש תְּבַלֻּל, כתם לבן שעל פי רוב אינו גורם לעיוורון, בְּעֵינוֹ, חלק מן המומים הללו אינם מפריעים למי שלוקה בהם, אך הם בולטים לעין רואהו. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, מחלות עור מסוימות, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ,בעיה באשכים, שחכמים נחלקו במהותה המדויקת.

כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'; מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.מן הניסוח הכפול לומדים כי מומים גופניים נוספים הבולטים בחריגותם מונעים את הכהן מלשרת במקדש.

לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁיםהחמורים, וּמִן הַקֳּדָשִׁיםהקלים יֹאכֵל.אף שאינו ראוי לגשת אל הקודש ולהקריב קרבנות, המום אינו פגם באישיותו של הכהן ואיננו פוסל אותו מקדושתו ככהן. על כן לא נפגעו זכויותיו כאחד מציבור הכהנים.

אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

אַךְ אֶלמאחורי הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹאככהן גדול, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁככל כהן, כִּי מוּם בּוֹ. וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי.מכאן שאם בעל מום הקריב קרבן – הקרבן מחולל. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, את מקדשַׁי.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, שאליהם מדובר פה במיוחד, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,שכן עניין זה אינו פנימי, אלא גם ישראל מוזהרים לדאוג לכך שהכהנים ישמרו את החוקים הללו ולא יסטו מהם.