menu
small logo

חזור

ויקרא

פרק כא

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן,הדברים הללו, העוסקים בכהנים, יופנו בעיקר אליהם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ, לאדם מת לֹא יִטַּמָּאהכהן בְּעַמָּיו,בתוך עמו. על הכהן נאסר כל מגע עם טומאת המת, גם מחוץ למקדש.

רש"י

אמר אל הכהנים.אמר ואמרת, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים (יבמות קי"ד):

בני אהרן.יָכוֹל חֲלָלִים תַּ"ל הַכֹּהֲנִים:

בני אהרן.אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע:

בני אהרן.וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן (ספרא):

לא יטמא בעמיו.בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, יָצָא מֵת מִצְוָה (שם):

כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃

והיוצאים מן הכלל – כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב, לבני משפחתו הקרובים אֵלָיוייטמא : לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, קרובי הדם מִדרגה ראשונה.

רש"י

כי אם לשארו.אֵין שְׁאֵרוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ (שם; יבמות כ"ב):

וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא׃

וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה, שלא נישאה ולא אורסה לְאִישׁלָהּ יִטַּמָּא.

רש"י

הקרובה.לְרַבּוֹת אֶת הָאֲרוּסָה (ספרא; יבמות ס'):

אשר לא היתה לאיש.לְמִשְׁכָּב:

לה יטמא.מִצְוָה (ספרא; זבחים ק'):

לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, בקרוביו, אלו שאינם בדרגת קרבה גבוהה לְהֵחַלּוֹ, להתחלל. רשימת דרגות הקִּרבה המופיעה כאן לעניין טומאת הכהן מצומצמת הרבה יותר מאשר דרגות הקרבה האמורות בהקשרים אחרים, כמו באיסורי העריות. הכתוב מלמד שאסור לכהן להיטמא לכל שאר הקרובים מלבד אלו שנמנו כאן.

רש"י

לא יטמא בעל בעמיו להחלו.לֹא יִטַּמָּא לְאִשְׁתּוֹ פְּסוּלָה שֶׁהוּא מְחֻלָּל בָּהּ בְּעוֹדָהּ עִמּוֹ, וְכֵן פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בִּשְׁאֵרוֹ בְּעוֹד שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עַמָּיו — שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹבְרִין, שֶׁאֵינָהּ מֵת מִצְוָה, וּבְאֵיזֶה שְׁאֵר אָמַרְתִּי? בְּאוֹתוֹ שֶׁהוּא לְהֵחַלּוֹ — לְהִתְחַלֵּל הוּא מִכְּהֻנָּתוֹ (עי' ספרא; יבמות צ'):

לֹֽא־יקרחה [יִקְרְח֤וּ] קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה, ימרטו שֵׂער בְּרֹאשָׁם,כביטויי האבל הרגשיים האישיים שהיו מקובלים בסביבה. בחברות זרות היו אנשים שורטים את גופם מתוך צער וכאב או מתוך התרגשות. וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ.הוראה זו נאמרה לעיל לכל ישראל. כאן הוכפלה אזהרת התגלחת על הכהנים בהקשר של אבלות, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת,שריטה.

רש"י

לא יקרחה קרחה.עַל מֵת וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל הֻזְהֲרוּ עַל כָּךְ? אֶלָּא לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין עֵינֵיכֶם (דברים י"ד), יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ, תַּ"ל בְּרֹאשָׁם, וְיִלָּמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֲנִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן קָרְחָה וְנֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל קָרְחָה, מַה כָּאן כָּל הָרֹאשׁ אַף לְהַלָּן כָּל הָרֹאשׁ בְּמַשְׁמָע — כָּל מָקוֹם שֶׁיִּקְרַח בָּרֹאשׁ, וּמַה לְּהַלָּן עַל מֵת, אַף כָּאן עַל מֵת (מכות כ'):

ופאת זקנם לא יגלחו.לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְֹרָאֵל לֹא תַשְׁחִית, יָכוֹל לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּב, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יְגַלֵּחוּ. שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר הַקָּרוּי גִּלּוּחַ וְיֵשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, וְזֶהוּ תַעַר (שם):

ובבשרם לא ישרטו שרטת.לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (ויקרא י"ט), יָכוֹל שָׂרַט חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא אַחַת, תַּ"ל לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת, לְחַיֵּב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה, שֶׁתֵּבָה זוֹ יְתֵרָה הִיא לִדְרֹשׁ, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב לֹא יִשְׂרְטוּ וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שָׂרֶטֶת (ספרא; מב' כ'):

קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃

קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם,וקדושתם מחייבת – וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי, קרבנות ה', לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִםוְהָיוּ קֹדֶשׁ.בהיותם בני המעמד המיוחד של משרתי ה' מוטלות עליהם מגבלות, כגון התרחקות מן המת ואיסור מיוחד להשחית את גופם.

רש"י

קדשים יהיו.עַל כָּרְחָם יַקְדִּישׁוּם בֵּית דִּין בְּכָךְ (ספרא):

אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו׃

אִשָּׁה זֹנָה, אשה שנפגמה על ידי קשר אסור, וַחֲלָלָה, שנתחללה על ידי איסור כהונה, לֹא יִקָּחוּ,יישאו. וכמו כן, אִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ, מבעלה לֹא יִקָּחוּהכהנים, כִּי קָדשׁ הוּא, הכהן לֵאלֹהָיו.

רש"י

זנה.שֶׁנִּבְעֲלָה בְעִילַת יִשְׂרָאֵל הָאָסוּר לָהּ, כְּגוֹן חַיָּבֵי כָּרֵתוֹת אוֹ נָתִין אוֹ מַמְזֵר (ספרא; יבמות ס"א):

חללה.שֶׁנּוֹלְדָה מִן הַפְּסוּלִים שֶׁבַּכְּהֻנָּה, כְּגוֹן בַּת אַלְמָנָה מִכֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ בַת גְּרוּשָׁה (וַחֲלוּצָה) מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכֵן שֶׁנִּתְחַלְּלָה מִן הַכְּהֻנָּה עַל יְדֵי בִיאַת אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים לִכְהֻנָּה (עי' ספרא, קידושין ע"ז):

וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

וְקִדַּשְׁתּוֹ, נְהג בכהן קדושה וכבוד, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב.לא רק הכהן מוזהר שלא לעבור עברות אלה, אלא גם אחרים מצווים לקדשו. אין זה עניין של התהדרות וסלסול שהכהנים נוהגים בעצמם, אלא מצווה המוטלת על כלל הציבור לשמור את קדושת הכהנים, כך שיהיו ראויים לתפקידם. קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.הקשר הקרוב אתי מחייב אותם בקדושה יתרה הכרוכה באיסורים.

רש"י

וקדשתו.עַל כָּרְחוֹ, שֶׁאִם לֹא רָצָה לְגָרֵשׁ הַלְקֵהוּ וְיַסְּרֵהוּ עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ (ספרא; יבמות פ"ח):

קדש יהיה לך.נְהֹג בּוֹ קְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בְּכָל דָּבָר וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן בַּסְּעוּדָה (הוריות י"ב):

וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (ס)

וּבַת אִישׁ כֹּהֵןנשואה כִּי תֵחֵל, תחלל את עצמה לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶתבָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.גם לולא הייתה בת כהן, הייתה חייבת מיתה על עוונה, אך בהיותה בת כהן תיענש במוות בשרפה, שהוא עונש מודגש וחמור יותר, המורה על כפל החטא.

רש"י

כי תחל לזנות.כְּשֶׁתִּתְחַלֵּל עַ"יְ זְנוּת, שֶׁהָיְתָה בָהּ זִקַּת בַּעַל וְזָנְתָה, אוֹ מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין; וְרַבּוֹתֵינוּ נֶחְלְקוּ בַדָּבָר וְהַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹּא דִּבֵּר הַכָּתוּב בִּפְנוּיָה (עי' סנהדרין נ"א):

את אביה היא מחללת.חִלְּלָה וּבִזְּתָה אֶת כְּבוֹדוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד, אָרוּר שֶׁזּוֹ גִּדֵּל (שם):

וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲ‍ֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם׃

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,שהכתירוהו להיות כהן גדול ביציקת שמן המשחה על ראשו, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ, ומינו אותו לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִיםהמיוחדים לו – מאחר שהוא מקודש מאחרים, אֶתשֵׂער רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע,יְגדל בעת אבלות, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם,יקרע.

רש"י

לא יפרע.לֹא יְגַדֵּל פֶּרַע עַל אֵבֶל, וְאֵיזֶהוּ גִּדּוּל פֶּרַע? יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים יוֹם (שם):

וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא׃

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא.אסור לו לגעת במתים בשום מקרה, ואפילו לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, וכל שכן לשאר קרוביו, שאינו חייב בכבודם.

רש"י

ועל כל נפשת מת וגו'.בְּאֹהֶל הַמֵּת:

נפשת מת.לְהָבִיא רְבִיעִית דָּם מִן הַמֵּת שֶׁמְּטַמֵּא בָאֹהֶל (שם):

לאביו ולאמו לא יטמא.לֹא בָא אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ מֵת מִצְוָה (ספרא; נזיר מ"ז):

וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵאלצורך אבלות, ללוויית המת וכדומה, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיובחריגה מהאיסורים המקדשים אותו, כִּי נֵזֶר, כתר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, מינויו המיוחד עָלָיו. אֲנִי ה',ומכוחי הוא מקבל את תפקידו ואת מעמדו המיוחד.

רש"י

ומן המקדש לא יצא.אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה (סנהדרין י"ח), וְעוֹד מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: אַף אִם מֵתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה:

ולא יחלל את מקדש.שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּל בְּכָךְ אֶת הָעֲבוֹדָה, שֶׁהִתִּיר לוֹ הַכָּתוּב, הָא כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעָבַד אוֹנֵן חִלֵּל (זבחים ט"ז; סנהדרין פ"ח):

וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח׃

וְהוּארק אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה׃

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָהאֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח.נוסף על שלושת איסורי הנישואין שהוטלו גם על שאר הכהנים, על הכהן הגדול נאסר לשאת גם אשה אלמנה. אסור לו לשאת אשה שהייתה בעבר לאיש, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

רש"י

וחללה.שֶׁנּוֹלְדָה מִפְּסוּלֵי כְהֻנָּה (קידושין ע"ז):

וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ׃ (פ)

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.

רש"י

ולא יחלל זרעו.הָא אִם נָשָׂא אַחַת מִן הַפְּסוּלוֹת, זַרְעוֹ הֵימֶנָּה חָלָל מִדִּין קְדֻשַּׁת כְּהֻנָּה (שם):

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן. דין זה נאמר לאהרן עצמו כדי להסביר לו צד נוסף שיש בכהונה הניתנת לו, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ, הכהנים לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו,יכהן.

רש"י

לחם אלהיו.מַאֲכַל אֱלֹהָיו, כָּל סְעוּדָה קְרוּיָה לֶחֶם, כְּמוֹ "עֲבַד לְחֶם רַב" (דניאל ה'):

כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּםכעת, גם אם הוא עתיד לחלוף לאחר זמן, לֹא יִקְרָב, אין ראוי שייגש אל הקודש : אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, צולע אוֹ חָרֻם, פחוס, שאפו שקוע פנימה וכדומה. פגמו של החרום בולט במבט ראשון גם אם אינו מום תפקודי. אוֹ שָׂרוּעַ, שאחד מאיבריו מתוח ובולט מדי – היפוכו של החרום,

רש"י

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב.אֵינוֹ דִין שֶׁיִּקְרַב, כְּמוֹ הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א'):

חרם.שֶׁחָטְמוֹ שָׁקוּעַ בֵּין שְׁתֵּי הָעֵינַיִם, שֶׁכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת (ספרא; בכורות מ"ג):

שרוע.שֶׁאֶחָד מֵאֵבָרָיו גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ — עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְעֵינוֹ אַחַת קְטַנָּה, אוֹ שׁוֹקוֹ אַחַת אֲרֻכָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ (ספרא; בכורות מ'):

א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, כל עוד לא התרפא,

אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃

אוֹ גִבֵּן, מי שגבו עשוי בצורת גבנונית. וחכמים פירשו: אדם שגבות עיניו – 'גבינין' בארמית – מעובות מדי או מחוברות וכדומה, אוֹ דַק, קטן וכחוש, או: מי שבעינו יש קרום או כתמים, והיו שפירשו שזהו פגם בעפעפיים המכונים 'דקים', אוֹמי שיש תְּבַלֻּל, כתם לבן שעל פי רוב אינו גורם לעיוורון, בְּעֵינוֹ, חלק מן המומים הללו אינם מפריעים למי שלוקה בהם, אך הם בולטים לעין רואהו. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, מחלות עור מסוימות, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ,בעיה באשכים, שחכמים נחלקו במהותה המדויקת.

רש"י

או גבן.שׁורי"ציולש בְּלַעַז, שֶׁגְּבִינֵי עֵינָיו שְׂעָרָן אָרֹךְ וְשׁוֹכֵב:

או דק.שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְעֵינָיו דֹּק, שֶׁקּוֹרִים טיל"א, כְּמוֹ "הַנּוֹטֶה כַדֹּק" (ישעיהו מ'):

או תבלל.דָּבָר הַמְבַלְבֵּל אֶת הָעַיִן, כְּגוֹן חוּט לָבָן הַנִּמְשָׁךְ מִן הַלֹּבֶן וּפוֹסֵק בַּסִּירָא, שֶׁהוּא עֹגֶל הַמַּקִּיף אֶת הַשָּׁחֹר שֶׁקּוֹרִים פרוני"לא, וְהַחוּט הַזֶּה פּוֹסֵק אֶת הָעֹגֶל וְנִכְנָס בַּשָּׁחֹר; וְתַרְגּוּם תְּבַלּוּל "חִלִּיז", לְשׁוֹן חִלָּזוֹן, שֶׁהוּא דוֹמֶה לְתוֹלַעַת אוֹתוֹ הַחוּט, וְכֵן כִּנּוּהוּ חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל בְּמוּמֵי הַבְּכוֹר חִלָּזוֹן, נָחָשׁ, עֵינָב (בכורות ל"ח):

גרב או ילפת.מִינֵי שְׁחִין הֵם; גָּרָב זוֹ הַחֶרֶס, שְׁחִין הַיָּבֵשׁ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, יַלֶּפֶת הִיא חֲזָזִית הַמִּצְרִית, וְלָמָּה נִקְרֵאת יַלֶּפֶת? שֶׁמְּלַפֶּפֶת וְהוֹלֶכֶת עַד יוֹם הַמִּיתָה, וְהוּא לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר קוֹרֵא לַגָּרָב שְׁחִין הַלַּח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס" (דברים כ"ח), כְּשֶׁסָּמַךְ גָּרָב אֵצֶל חֶרֶס, קוֹרֵא לַיַּלֶּפֶת גָּרָב, וּכְשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל יַלֶּפֶת, קוֹרֵא לַחֶרֶס גָּרָב, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּבְכוֹרוֹת (דף מ"א):

מרוח אשך.לְפִי הַתַּרְגּוּם מְרַס פַּחֲדִין, שֶׁפְּחָדָיו מְרֻסָּסִין — שֶׁבֵּיצִים שֶׁלּוֹ כְתוּתִין, פְּחָדִין כְּמוֹ "גִּידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ" (איוב מ'):

כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'; מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.מן הניסוח הכפול לומדים כי מומים גופניים נוספים הבולטים בחריגותם מונעים את הכהן מלשרת במקדש.

רש"י

כל איש אשר בו מום.לְרַבּוֹת שְׁאָר מוּמִין:

מום בו.בְּעוֹד מוּמוֹ בּוֹ פָּסוּל, הָא אִם עָבַר מוּמוֹ כָּשֵׁר (ספרא):

לחם אלהיו.כָּל מַאֲכָל קָרוּי לֶחֶם:

לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁיםהחמורים, וּמִן הַקֳּדָשִׁיםהקלים יֹאכֵל.אף שאינו ראוי לגשת אל הקודש ולהקריב קרבנות, המום אינו פגם באישיותו של הכהן ואיננו פוסל אותו מקדושתו ככהן. על כן לא נפגעו זכויותיו כאחד מציבור הכהנים.

רש"י

מקדשי הקדשים.אֵלּוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:

ומן הקדשים יאכל.אֵלּוּ קָדָשִׁים קַלִּים, וְאִם נֶאֶמְרוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים לָמָּה נֶאֱמַר קָדָשִׁים קַלִּים? אִם לֹא נֶאֱמַר, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּקָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים יֹאכַל בַּעַל מוּם, שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהֻתְּרוּ לְזָר, שֶׁאָכַל מֹשֶׁה בְּשַׂר הַמִּלּוּאִים, אֲבָל בְּחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים לֹא יֹאכַל, שֶׁלֹּא מָצִינוּ זָר חוֹלֵק בָּהֶן, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ קָדָשִׁים קַלִּים, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּזְבָחִים (דף ק"א):

אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

אַךְ אֶלמאחורי הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹאככהן גדול, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁככל כהן, כִּי מוּם בּוֹ. וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי.מכאן שאם בעל מום הקריב קרבן – הקרבן מחולל. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, את מקדשַׁי.

רש"י

אך אל הפרכת.לְהַזּוֹת שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת.

ואל המזבח.הַחִיצוֹן; וּשְׁנֵיהֶם הֻצְרְכוּ לִכָּתֵב, וּמְפֹרָשׁ בְּתֹ"כֹּ:

ולא יחלל את מקדשי.שֶׁאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ מְחֻלֶּלֶת לִפָּסֵל (ספרא):

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, שאליהם מדובר פה במיוחד, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,שכן עניין זה אינו פנימי, אלא גם ישראל מוזהרים לדאוג לכך שהכהנים ישמרו את החוקים הללו ולא יסטו מהם.

רש"י

וידבר משה.הַמִּצְוָה הַזֹּאת.

אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל.לְהַזְהִיר בֵּית דִּין עַל הַכֹּהֲנִים (עי' ספרא):