וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לפולחן ה מֹּלֶךְ – מוֹת יוּמָתבידי אדם. עַם הָאָרֶץ, הציבור יִרְגְּמֻהוּ, יסקלוהו בָאָבֶן.

וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃

ואילו אֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא,לא אתעלם מכך, אשים אליו לב, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.מעבר לחטא העבודה הזרה, יש בכך גם היבט חמור של חילול שם שמים.

וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ, ולא יקיימו את חובתם בהמתתו, שהרי לעתים השופטים מאמינים באותן האמונות שבהן מאמינים הנשפטים –

וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, המתקשרים עם המתים, לִזְנֹת, לסטות אַחֲרֵיהֶם, להתייעץ בהם – וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.לא נאמר שיש להענישם בידי אדם, אלא הם ייענשו בידי שמים.

וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

ובכללו של דבר – וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים.אמירה זו מתייחסת הן למה שנאמר קודם והן למה שייאמר להלן. קצת מן החוקים הללו חלים על ישראל דווקא ואינם אוניברסליים, וקצתם נחשבים מאוסים בכל מקום בעולם, אך עיקרה של פרשה זו הוא בקדושה המיוחדת המחייבת את עם ישראל, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם,ומשום כך אתם מחויבים לקדושה זו.

וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.אני מעניק לכם את מעמדכם המיוחד, ולכן עליכם לשמור הן את הציוויים הפשוטים והן את אלה שעשויים להיראות כגזרות מלך שרירותיות.

כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, גם אם לא פגע בהם באופן אחר – מוֹת יוּמָת. אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל– דָּמָיו בּוֹ, בראשו. הוא אשם וייענש על כך בעולם הזה. החובה לנהוג כבוד בהורים איננה חוק יוצא דופן, והיא מופיעה גם בעשרת הדיברות, אבל כאן מודגשים במיוחד חומרת המעשה ועונשו. גם בתרבויות אחרות קללת הזולת – ובוודאי קללת ההורים – אינה נחשבת נאה, אך במסגרת קדושת ישראל התנהגות זו אינה נסבלת כלל. המקלל את הוריו נידון למוות.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת, עם אֵשֶׁת אִישׁ,כלומר אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת, עם אֵשֶׁת רֵעֵהוּ. כפילות הלשון מעידה על משמעות כפולה: האיסור על ניאוף עם אשת איש מתייחס להיבט הדתי של האזהרה, ואילו האיסור על ניאוף עם אשת רעהו מתייחס להיבט החברתי שלה. לא בכל החטאים המיניים האחרים שיובאו להלן תהיה פגיעה ישירה באדם נוסף, אבל כאן הרעה כפולה: הנואף חוטא גם כלפי ה' וגם כלפי החבר. מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶתהשותפים בעברה.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם אֵשֶׁת אָבִיו– עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה.זהו ביזיון וקלון לאביו. מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם כַּלָּתוֹ– מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם. תֶּבֶל, ביזיון ותועבה, או: בלבול עָשׂוּ,בכך שהאב והבן חולקים ביניהם, כביכול, אשה אחת. דין זה מקביל לקודמו: השוכב עם אשת אביו והשוכב עם כלתו הם שני צדדים של אותה תבנית, אלא שבמקרה הראשון מעורב גם קלון אביו, ואילו במקרה השני – מודגשים התערובת והשיתוף המגונה, שהעושים אותו – דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁהבהסכמה ומרצון – תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם.כמו במקרים של איש ואשה, אף כאן חל האיסור הן על המשתתף הפעיל, הן על המשתתף הסביל. מוֹת יוּמָתוּבסקילה, דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ– או אשה ובתה, וסדר הדברים אינו מעלה ואינו מוריד – זִמָּה, מחשבה בזויה הִוא.המקרה שבו שני גברים קרובים מקיימים יחסים עם אשה אחת הוגדר קודם כתבל. המקרה שבו איש אחד נמצא עם שתי נשים הקשורות זו בזו בקרבת דם מכונה זימה. הביזיון שבמעשה זה נעוץ בכך ששתי הנשים מתערבות במחשבתו, בדמיונו ובחייו של העושה זאת. בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן, וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה, אדם השוכב עם בהמה – מוֹת יוּמָת, וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.מכיוון שלבהמה אין דעת, אין לה כל שותפות באחריות, כמו בעברה משותפת של שני בני אדם מרצונם. למרות זאת הבהמה נהרגת, לא מחמת 'אשמתה' אלא בעטיה של הבושה שנגרמה על ידה לישראל ולעולם, ומשום היותה תקלה לבני אדם. האיש נהרג בגלל העברה שעבר, ואילו הבהמה נהרגת משום ששימשה למעשה העברה; כשם שיש להרוס אפילו צמחים או חפצים המשמשים לעבודה זרה, כך מאבדים בעל חיים המשמש לזנות.

וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

ובאותו אופן, אִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ,על מנת שהבהמה תרבע אותה, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָהכמו במקרה הקודם. מוֹת יוּמָתוּבסקילה, דְּמֵיהֶם בָּם.:

וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ, בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ,גם אם היא אחות מאחד מן ההורים בלבד, וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ, וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ.תיאור ההדדיות כאן מכוון ומשמעותי. אין מדובר כאן במציאות שבה אחות צעירה נופלת קרבן לפגיעתו המינית של אחיה המבוגר, כלומר באונס בתוך המשפחה, אלא במעשה הדדי, שבו שני השותפים בוגרים, מודעים למעשיהם ופועלים בכוונה תחילה. חֶסֶד, בושה וביזיון הוּא. וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם. עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה– עֲוֹנוֹ יִשָּׂא.לא נקבע עונש מסוים בידי אדם.

וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם אִשָּׁה דָּוָה, נידה. וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ, מקור דמה הֶעֱרָה,גילה במשמעות מינית שלילית, וְאף הִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ.שוב מודגשת ההדדיות, מכיוון שהדבר עלול להיעשות על ידי פעולה של האיש לבדו, שהרי הנידה יכולה להיות גם אשתו – שיש ביניהם יחסים מתמשכים. רק כאשר גם היא גילתה את ערוותה ביודעין וברצון – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּםבידי שמים.

וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה,שהרי קיימת קרבת דם ביניהן לבינו – עֲוֹנָם יִשָּׂאוּשניהם.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת, עם דֹּדָתוֹ– עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה.דודתו זו אינה אחות האם או האב אלא דווקא אשת הדוד. חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים, בלא ילדים יָמֻתוּ.

וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיולאשה, למרות שאפשר שאינה נשואה לו עוד, כי הוא גירש אותה או מת – נִדָּה הִוא,זהו מעשה מאוס שיש להתרחק ממנו. עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ.

וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי,מצוותי שאינן נתונות למשפט בני אדם, וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי,ההוראות לבתי הדין בארץ, האמורים בעניין הזה ובעניין שלפניו, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.ומכאן שאם לא תשמרו את חוקי ואת משפטי – תוקאו מן הארץ.

וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּלהמעשים ה אֵלֶּה עָשׂוּהעמים שהיו בארץ לפניכם וָאָקֻץ בָּם,מאסתי בהם.

וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃

וָאֹמַר לָכֶם: אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.לירושת הארץ יש מטרה כפולה: מחד גיסא, מימוש הבטחתו של ה', ומאידך גיסא, גירוש העמים החוטאים מפני שאלו אינם ראויים לשבת בה. אֲנִי ה', בעל הרשות והסמכות אֱלֹהֵיכֶם,המיוחד לכם, אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.יש מן העוונות שנמנו עד כה שחוטאים בהם יושבי הארץ, ובעטיים ה' מואס בהם ויעבירם ממנה, ויש מהם ציוויים המוטלים דווקא על ישראל, באשר הם מובדלים משאר העמים.

וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃

מכיוון שאתם מיוחדים ונבדלים – וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, הכשרה באכילה לַטְּמֵאָה, לאסורה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר.רשימות הבהמות והעופות הובאו בפרקים הקודמים, והם נזכרים כאן בהקשר של ההבדלה בין ישראל לעמים, אף על פי שאיסורים אלה חמורים פחות מאיסורי עריות. וְלֹא תְשַׁקְּצוּ, תתעבו אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.הנפש מישראל תזדהם באופן כלשהו בַּאכילת בְּהֵמָה וּבאכילת עוֹף וּבאכילת כֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה,אותם היצורים אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁיםונבדלים באופנים שונים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'.הקדוש הוא מה שנמצא מעבר לגבול; קדושה – פירושה היבדלות. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי,שלי.

וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃ (פ)

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי.כאן אין מדובר על מי שבא לשאול בעצתם של הדורשים אל המתים, אלא על האנשים שהם עצמם בעלי אוב או ידעונים. אנשים אלה מוֹת יוּמָתוּ. בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם.