וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.לפני מתן תורה נאמרה ההבטחה – שיש בה גם חיוב – שעם ישראל יהיה מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, ועכשיו הגיע זמן הפירעון, עת המימוש של ההצהרה הזו; קדושת ישראל צריכה להתבטא במעשים. כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.הקדושה איננה מעשה מיוחד, טקס או פעולת חניכה מסוימת. קדושתם של ישראל באה מכוח הקשר בינם לבין ה', והשלכותיה כוללות מכלול עצום של מעשים והקשרים.

אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.היו שהסבירו את הקשר בין שני הדינים הללו בכך שחשיבות שמירת השבת עולה על חובת יראת האב והאם. כלומר אף על פי שעליכם להיזהר מלהמרות את פי הוריכם, אינכם צריכים לציית לדבריהם כשהם סותרים את מצוות שמירת השבת או מצוות אחרות.

אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, אלילים בתבניות נסוכות, יצוקות לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם,מפני שאתם קדושים, ו אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה'– לִרְצֹנְכֶם, מתוך רצון טוב, או: להיות רצויים תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

על כן עליכם לשמור את משפטי הקרבן: בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת– כך דינו האמור, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי– בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵלהקרבן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי– פִּגּוּל, שיקוץ, דבר מאוס הוּא.לפי הגדרות ההלכה, בשר קודשים שנשאר ביום השלישי נקרא 'נותר' ולא 'פיגול'. 'פיגול' הוא כינויו של בשר שבזמן ההקרבה תכנן האדם לאכלו ביום השלישי, ולכן הקרבן לֹא יֵרָצֶה,בעיני ה'.

וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃

וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא,ישא באחריות לחטאו, כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ ההִוא מֵעַמֶּיהָ.

וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,לֹא תְכַלֶּה, תסיים את פְּאַת, פינת שָׂדְךָ לִקְצֹר.השאר אותה בלתי קצורה. וְלֶקֶט קְצִירְךָ, את השיבולים הנופלות מן החרמש בעת הקציר לֹא תְלַקֵּט,אלא השאר אותן מונחות בשדה.

וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל,אל תאסוף את העוללות, האשכולות הפגומים המכילים ענבים בודדות. וּפֶרֶט כַּרְמְךָ, ואת הענבים שנפרטו ונפלו מן האשכול לֹא תְלַקֵּט.את כל אלה – פאת השדה, לקט הקציר, עוללות ופרט הכרם – אל תלקט מן השדה, אלא לֶעָנִי וְלַגֵּר, שאין לו בסיס כלכלי, תַּעֲזֹב אֹתָם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃

לֹא תִּגְנֹבוּ, וְלֹא תְכַחֲשׁוּ, כשאתם חייבים לזולתכם, אל תכחישו זאת. וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר,שכן על ידי כך – וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ,תבזה את שם ה' בשימוש בו לשם עוול, הרי – אֲנִי ה',והזכרת שמי בין דברי העוול שלכם – לשווא ולשקר – היא עוול כפול.

לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃

לֹא תַעֲשֹׁק, אל תשתמש בכוח או במעמד וסמכות על מנת לנצל אֶת רֵעֲךָ,חברך ולמנוע ממנו את כל המגיע לו. ניצול זה יכול להיות במשא ומתן, בדברי ריב, בענייני שכירת פועלים וכדומה. וְלֹא תִגְזֹל,אל תקח מאדם את מה ששייך לו. לֹא תָלִיןאת פְּעֻלַּת, משכורתו של שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.עליך לשלם לפועליך מיד. אם אתה מעסיק שכיר יום המקבל את התשלום בלילה, עליך לשלם לו עוד באותו לילה שבו גמר את עבודתו.

לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.על עצם הדין נוספת האזהרה – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.במקרים רבים, הנפגע איננו יודע מי פגע בו, ובקלות הפוגע יכול להימלט מאחריות – בפרט כאשר הנפגע הוא חירש, עיוור או חסר ישע שאין מי שיילחם למענו. יתר על כן, יכול אדם לפגוע בזולתו באופן שאינו ניכר גם לסובבים. לפיכך מדגיש הכתוב, שגם אם אין לאדם סיבה להתיירא מתגובת הקרבן או החברה – עליו לפחד מאלוקים, שלפניו גלויים כל המעשים וכל הכוונות.

לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט.זוהי תביעה כללית ליושר במשפט, לא זו בלבד שלא תפלה לרעה את מי שבשולי החברה אלא גם לֹא תִשָּׂא, תגביה פְנֵי דָל, ומצד שני לֹא תֶהְדַּר, תכבד פְּנֵי גָדוֹל.אל תעדיף אחד מבעלי הדין, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ,בלא קשר לזהותו ולמעמדו.

לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל, אל תלך לספר במקום אחד שמועות או דברים פרטיים ששמעת או ראית במקום אחר, בְּעַמֶּיךָ,בקהליך, או: בקרוביך. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ.אל תימנע מלעשות דבר העשוי לעזור לו. אין הכרח שהפגיעה תהיה כרוכה בדם ממש. אֲנִי ה',ועל כן הציוויים נובעים מסמכותי, ואינם אמירה בעלמא. יתר על כן, הצהרה זו נאמרת כאן, מפני שמן הציווי שלא לעמוד על הדם אפשר להתחמק. אדם יכול לטעון שלא ראה או לא שמע את צרת חברו; הוא מיהר או היה עסוק; הוא לא חשב שעזרתו נחוצה או שהמצב מסוכן. אולם אֲנִי ה' היודע את האמת לאשורה.

לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.נראה כאילו זה ציווי כללי, אך למעשה משמעותו מוגבלת. הכתוב אינו מתייחס לעשיית מעשים שהם ביטויי שנאה, אלא לשמירת השנאה בלב דווקא, שכן הפסוק מורה על התנהגות אלטרנטיבית: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ,חברך , וְכך לֹא תִשָּׂא עָלָיו, בגללו חֵטְא.אם תשמור את הדברים בלבך ולא תוכיח אותו, ייחשב לך הדבר לחטא.

לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

לֹא תִקֹּם,תשיב לאדם כגמולו. אם עשה לך אדם רעה או מנע ממך טובה, אל תנהג בו באותו אופן שנהג עמך. יש שאדם נמנע מלנקוט פעולה ממשית, אך עדיין כועס בלבו. כנגד זה נאמר: וְאף לֹא תִטֹּר, תשמור לו טינה בלב. לנקמה ולנטירה אולי יש מקום כלפי אויבים זרים, אך לא אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.שוב מופיעה האמירה על שתי פניה: פני הסמכות ופני הכנות: אֲנִי ה'.מחד גיסא, למרות שלאהבת הרֵע יש משמעות מוסרית ואף תועלת חברתית, כאן אינך מצווה לעשות זאת מטעמים אלו, אלא כמצוותו של ה'. ומאידך גיסא, רק אלוקים יכול לשפוט את היחס בין מעשיו של האדם לבין רגשות לבו, ועל כן חשוב להזכיר במצווה זו, הפונה אל לבו של האדם, שזוהי מצוותו של ה', והוא היודע לראות ללב. עניינם של חלק מהחוקים הללו הוא שמירת המסגרת הטבעית החקוקה בעולם.

אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃ (פ)

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ, תזווג כִּלְאַיִם,זיווג בין שני מינים. לא נאמר כאן שהכלאיים אינם נוחים, מזיקים או מסוכנים. זהו חוק שקבעתי בעולם ואין לו הסבר תועלתני. כיוצא בזה, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם,בשני מיני זרעים, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, המעורב מצמר ופשתים לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת, מיועדת, קשורה לְאִישׁ.אין זו אמה עברייה אלא שפחה מעם אחר. העובדים בביתו של אדם מישראל נעשים מעין ישראלים. בעבדותם מוגדרות זכויות מיוחדות ואף מחויבות חלקית במצוות. שפחה זרה זו אינה נשואה ממש, אבל היא נמצאת עם עבד עברי, כפי שנאמר בספר שמות שהאדון יכול לתת שפחה לעבדו העברי, והילדים יהיו שייכים לה ולאדון. וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה,לא פדו אותה בכסף, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ,לא שחררו אותה שחרור גמור – בִּקֹּרֶת, עונש תִּהְיֶה.מכל מקום, לֹא יוּמְתוּ,כדין אשה נשואה, כִּיהשפחה לֹא חֻפָּשָׁה.כיוון שהיא במעמד ביניים – קשורה במידה מסוימת לגבר, אך אינה בת חורין ועל כן אינה יכולה להתחתן – עברה כזו אינה מחייבת מיתה.

וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃

אולם הואיל וזוהי בכל זאת עברה – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵיל אָשָׁם.גם אם אין בכך עונש, המעשה צריך תקנה, ולשם כך הוא מביא איִל לקרבן.

וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ (פ)

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃

וְכִי, כאשר תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל– וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹשל כל עץ כזה. עליכם להתייחס לפרי הראשון כפרי של ערלה. המלה 'ערלה' מופיעה גם במשמעות הכיסוי שאותו מסירים בברית המילה וכן בביטויים 'ערל שפתיים', 'ערל אזניים' ו'ערל לב'. בכל הביטויים הללו הערלה היא כיסוי אוטם או מעטה שאינו ראוי לשימוש ויש להסירו. פרי העץ בתחילתו ערל – שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל.אין להשתמש בפרותיו.

וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'.פרי השנה הרביעית של האילן – המכונה 'נטע רבעי' – נושא קדושה. לפי המסורת, אין הוא קודש גמור, כלומר מנותק מצורכיהם של בני אדם; קדושתו מתבטאת בכך שיש לאכלו בקרבת בית המקדש באווירה של קודש והילול.

וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ.בשנה החמישית העץ נחשב לעץ רגיל, ואפשר לאכול את פרותיו, ואדרבא – לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ,בשנה זו תשרה עליכם ברכה משום ששמעתם בקולי. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.ההצהרה הזאת חוזרת כאן בשל הקושי הכרוך בקיומן של מצוות אלה. קשה למי שמשקיע בעץ להתאפק ולא לאכול מפריו יום אחרי יום ושנה אחר שנה. כדי לקיים זאת עליו לזכור מיהו שציווה עליו.

לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃

לֹא תֹאכְלוּ עַל, ליד הַדָּם.נראה שהאיסור מתייחס למנהג העמים לשפוך דם בעלי חיים ולאכול לידו, בתור קרבן או אמונה עממית שלפיה מעניקים את הדם למתים, לשדים וכיוצא בהם. לֹא תְנַחֲשׁוּ. אסור לעשות מעשה שיש בו ניחוש באמצעות אביזרים או פעולות שונות, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.אל תקסמו לדעת את העתיד באמצעות הבטה אל צורת העננים, או: באמצעות ייחוס סגולות שונות לעונות ולזמנים. גם פעולות אלה אסורות מפני שיש בהן צד עבודה זרה, אם לא עבודה זרה של ממש.

לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃

לֹא תַקִּפוּאת פְּאַת רֹאשְׁכֶם,שערות הראש הצומחות בצדדיו. אסור לספר את השֵׂער באופן שווה בכל קצות הראש ולגזוז את השערות שבין האוזניים לעיניים, אלא יש להניח להן לגדול במקומן. וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.אסור לגלח את שערות הזקן עד תום.

וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

וְשֶׂרֶט, שריטה לָנֶפֶשׁ, על אדם שמת לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם.בימי קדם היו האבלים נוהגים לשרוט את בשרם בעקבות מותו של אדם. איסור זה הוא אחת ההגבלות שהתורה מטילה באשר למנהגי אבלות. ונוסף על כך, כְתֹבֶת קַעֲקַע, כתובת הנחרטת בבשר לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם. ושוב – אֲנִי ה',בעל הסמכות, ואין ברצוני שתעשו כך.

אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ.אל תמסור את בתך לזנות. מצד מסוים השמירה על צניעותה של הבת קשורה לכבודו של בית האב, אך גם אם האב מוותר על כבודו ומאפשר לבתו, או אף מעודד אותה, להתנהג בדרכי זנות – הדבר אסור לחלוטין. ובהיקף רחב יותר: וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.גם יחסים בין אנשים פנויים, שאינם נשואים, אסורים. אמנם איסור זה אינו מופיע בכתוב כאיסור לעצמו, אבל כאן מודגש כי יחסי מין צריכים להיות מוגדרים, מסודרים ומקודשים. כאשר הם נעשים הפקר, הארץ מתמלאת בזנות ואף נטמאת.

אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. אֲנִי ה'.

אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת, מדיומים המתקשרים עם המתים וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים,קוסמים או מכשפים הטוענים שהם מתקשרים עם המתים ושומעים מהם ידע משמעותי. אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ (פ)

מִפְּנֵי שֵׂיבָה, אדם זקן תָּקוּםכדי לחלוק לו כבוד. וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן,אדם מכובד. אפשר שהמפגש עם אדם זקן או נכבד לא ייוודע לרבים, ולעתים אף לא לזקן עצמו, ואז יכול האדם להתחמק מן הזקן או שלא להתייחס אליו בכבוד הראוי. אשר על כן חוזר הכתוב ומזהיר – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ.ליראת הכבוד הזו יש צד משותף עם יראת הכבוד כלפי אלוקים. אֲנִי ה'.

וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, אדם שמוצאו זר בְּאַרְצְכֶם– לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ,לא תצערו אותו בדיבור פוגעני, ברמייה או בפגיעה מסוג אחר. אין להונות גם אנשים אחרים, אך הזר אינו מוגן, ומנהגי המקום אינם ברורים לו, ולכן ההזדמנות או הפיתוי להסב לו צער, ללעוג ולבוז לו קרובים יותר.

כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.עליכם להתייחס אליו כאילו הוא אחד מכם, וְאָהַבְתָּ לוֹ, אותו כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם,שלך ושלו. או: בכבוד הגר ובאהבתו תיבחן יראתכם את ה'.

לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט.אסור לשנות מן האמת ומן השיקול הראוי במשפט. כיוצא בזה, אסור לעשות עוול או שינוי בַּמִּדָּה,מידת שטח או נפח, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה, מידת נוזלים. אסור לעוות גם את כלי המידה.

מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

ובאופן מפורט יותר: מֹאזְנֵי צֶדֶק,מאוזנות היטב, אַבְנֵימשקל של צֶדֶק,מדויקות, אֵיפַת, מידת נפח של צֶדֶק וְהִין, מידת הלח של צֶדֶק,כל אלה יִהְיֶה לָכֶם.עליכם לדאוג לשמירת המידות כדיוקן. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (פ)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי, וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי, ההדרכות כיצד לנהוג בין הבריות ובתוך המציאות, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה'.שם נאסר על מעשים חמורים מסוימים, ולכל היותר נזכר בהם עונש כרת בידי שמים, ואילו כאן מתוארים גם העונשים בידי אדם – כיצד צריכים בתי הדין לנהוג בעבריינים בתחום זה.