וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם.מה שייאמר להלן קשור אמנם למשכן, אך באופן חלקי בלבד; בעיקרן אלה הוראות הנוגעות לכלל ישראל. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה. מחנה ישראל היה גדול מאוד, שהרי במדבר עמד לרשותם כל השטח שהיו צריכים לו. יש להניח אפוא שהיושבים בחלקו הפנימי של המחנה לא תמיד טרחו לצאת מחוץ לגבולותיו כדי לשחוט. אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כגון במקום מרעה הצאן,

וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'– דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ.כל בהמה שמבקשים לשחוט צריכה להישחט במשכן כקרבן. מי שלא נהג כך – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ,

לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃

לְמַעַן אֲשֶׁר, כדי ש יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם, קרבנותיהם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִיםכעת עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם,ולא יזבחו עוד בכל מקום שירצו,

וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה'שב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה',אל לישראל בהיותם במדבר, לשחוט בהמה לאכילה בתור חולין, עליהם לעשותה קרבן זבח שלמים: הדם והחֵלב, האסורים בין כה וכה באכילה, קרבים על המזבח, ואת שאר הבשר, מלבד החזה והשוק הניתנים לכהן, מותר לבעלים לאכול.

וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, לשדים אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.מלים אלו, מלבד שהן נותנות טעם לכך שאין לזבוח זבחים בחוץ, הן מביעות איסור העומד לעצמו. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת– האיסור על הזביחה לשעירים לָהֶם לְדֹרֹתָם.

וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃

וגם זאת אֲלֵהֶם– אל בני ישראל תֹּאמַר.לאחר שנצטוו על כך שבשר יישחט רק בתור קרבן, מגיע פרט נוסף, הנוהג גם לדורות : אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה, קרבן שנשרף כולו אוֹ זָבַח,שבשרו נאכל,

וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'– וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.הקרבת קרבן שלא במשכן או במקדש אסורה באיסור חמור מאוד, והעונש עליה הוא החמור ביותר. כרֵת אינו עונש בידי אדם אלא משמיים. האיש מת קודם זמנו, ואולי גם נפשו נענשת בעונשים שונים.

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם– וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם,אפנה אליה ואביט בה בעין רעה, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃

כִּי נֶפֶשׁ, חיוּת הַבָּשָׂר– בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו– את הדם לָכֶםרק לקרבן עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.הדם שהנפש תלויה בו, לא ניתן אלא לכפרתה של הנפש המקריבה אותו לה'. במובן מסוים אדם מותר לאכול בשר משום שהוא בשרו של יצור שכבר מת, אבל הדם, המסמל את חיותו, אינו נתון לאדם אלא לה' לבדו.

עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃ (ס)

עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.איסור כללי זה תקף לכל בני ישראל ולגרים המצטרפים אליהם.

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, הראוי לאכילה לפי ההגדרות הכתובות בתורה. החיות ורוב העופות אינם עולים על המזבח כקרבנות. בעלי החיים הללו ניצודים, נשחטים ונאכלים. במקרה של שחיטת חיה או עוף – וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.הדם אסור באכילה, ואף אין להשאירו חשוף.

כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר, דָּמוֹ בְלוויית נַפְשׁוֹ הוּא.הדם קשור בנפש. וָאֹמַר, ולכן אמרתי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ,כי על כוח החיים עצמו אין לאדם מישראל שליטה גמורה, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא,הנפש היא הדם, ועל כן כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה, בעל חיים שמת מאליו, וּטְרֵפָה, בעל חיים שנהרג או נפצע פצעי מוות. בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר.בעלי חיים אלה אסורים באכילה, ולא זו בלבד, אלא שבמותם הם מטמאים במגע או במשא אף ללא מגע ישיר, ולכן – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶבואז – וְטָהֵר.

וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃ (פ)

וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ– וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.האדם אינו חייב להיטהר מיד כשנטמא. הטמא חוטא רק כאשר הוא נוגע בקודש או נכנס למקדש. אין ספק שעניין זה חשוב לכהנים – שחלק גדול ממזונם הוא קודשים, וכן היה מעשי לישראל במדבר, שכן כאמור כאשר רצו לאכול בשר נדרשו להביאו כקרבן אל פתח אוהל מועד. אולם גם לאחר שהותרה אכילת בשר חולין, עלול הטמא לנגוע בדברים שיש בהם קדושה. משום חומרתה של עברה זו, מודגשת כאן חשיבותה של ההיטהרות.