וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ,תקלוט זרע, תהרה, וְהיה אם יָלְדָה זָכָר – וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי, כמו משך נִדַּת, הרחקת דְּוֹתָהּ, חוליה או סבלה הכרוך בדם הנידה, כך יולדת זכר תִּטְמָא.

וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃

מכיוון שמדובר ביולדת זכר, הכתוב מוסיף בדרך אגב את המצווה האמורה בספר בראשית שנוהגת לאחר שבעת הימים הללו – וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃

לאחר שבעת ימי הטומאה – וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב, תשהה בִּדְמֵי טָהֳרָה.למרות שתיתכן שתיתת דם גם לאחר השבוע הראשון, דם זה נחשב דם טהרה. במשך שלושים ושלושה הימים הבאים – המשלימים לארבעים יום מאז הלידה – כבר לא חלים עליה דיני ההרחקה מבעלה של אשה נידה או יולדת. ועם זאת – בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.רק בסוף ארבעים היום היא תיטהר לחלוטין מהטומאה הכרוכה בלידה.

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, כדין ריחוקה בימי הנידות מבעלה ומכל דבר שהיא עלולה לטמא. וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.ימי הטומאה וימי הטהרה מן הטומאה בלידת בת כפולים מאלה של הבן.

וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ,כאשר תסתיים תקופה זו – ארבעים יום לְבֵן אוֹשמונים יום לְבַת,על מנת להיטהר לגמרי – תָּבִיאלמקדש, בעצמה או על ידי שליח, כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְקרבן עֹלָה, ועוף בֶן יוֹנָה אוֹ תֹר, לפי בחירתה, לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃

וְהִקְרִיבוֹהכהן את הקרבן לִפְנֵי ה',כדרך שמקריבים עולה וחטאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר, ממוצא דָּמֶיהָ,מרחמה. רק אז היא נטהרת מן הדמים, שהפסיקו לצאת מגופה מזמן, אם הלידה הייתה רגילה. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.אלה הן ההלכות השייכות לה.

וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃ (פ)

קרבן עולה מובא בדרך כלל מתוך נדבת לבו של אדם, וכבר נאמר שאפשר להביאו בכמה דרכים: אדם עשוי להביא שור גדול, גדי קטן או עוף. היולדת אינה מביאה את העולה כנדבה, אלא היא מחויבת להביאה בעקבות הלידה. לכן באה ההתייחסות גם ליולדות מחוסרות אמצעים – וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה,אם אין לה מספיק כסף לקנות שה לעולה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, זוג עופות הנקרא בלשון חכמים 'קן', עוף אֶחָד לְעֹלָהבמקום הכבש, וְאֶחָד לְחַטָּאת, שבין כה וכה עליה להביא, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵןבהקרבתם, וְטָהֵרָהלכל דבר ועניין, והיא מותרת להיכנס למקדש ולאכול את הקודשים.יש שהצרעת פוגעת במי שבא בעלילות על זולתו ומי שיחסו לחברה לקוי.