וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃

וַיִּקְחוּשני בְנֵי אַהֲרֹןהגדולים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ, כל אחד מהם לקח מחתה, וַיִּתְּנוּ בָהֵןגחלי אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ– על האש קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', לא ברור מאין בדיוק, וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה',בתוך הקודש. להלן יתברר שאף שהאש המיתה אותם, הם לא נשרפו כמו בשרפה רגילה. מותם היה דומה יותר למוות ממכת חשמל או ברק, שכן גם לאחר שמתו נשארו גופותיהם כמות שהיו.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן:המאורע הזה הוּאהדבר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ,קדושתי תהיה ניכרת בתוך אלה שקרובים אלי, וְאז עַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד,אתכבד.וַיִּדֹּם, השתתק אַהֲרֹן.ייתכן שקודם לכן בכה בזעזוע מן המוות הפתאומי של שני בניו, אבל כששמע את דברי משה, לא בא בטענות ולא אמר דבר. ברור שאהרן לא התייחס אל המאורע בשוויון נפש אלא בדממה שיש בה קבלה.

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן,אחד מדודיו. והרי הם לויים וקרובי משפחה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם, בני דודכם מֵאֵת פְּנֵי, מלפני הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃

וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם. כאן מתברר שהם לא נשרפו בשרפה רגילה, שהרי הרימו אותם באמצעות הבגדים שעליהם, שעדיין היו שלמים וחזקים כדי למשוך באמצעותם את לובשיהם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,כי לא השאירו מתים בתוך המחנה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיוהאחרים: אמנם קרה אסון, אבל רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ.אל תגדלו את שערות ראשכם בזמן האבלות עד כדי הזנחה ופרע. וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ,תקרעו, כדרך שעושים האבלים, וְלֹא תָמֻתוּ.אם תנהגו במנהגי האבלות הרגילים, אתם עלולים למות, וְלא רק אתם תיענשו על כך, אלא עַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, יכעס ה', כי עכשיו אתם כֹּהניה. וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵלהם ש יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.אכן מתעורר אֵבל ובכי על המתים, אבל כיוון שאתם התקדשתם, עליכם להישאר במעמדכם בתוך תחום הקודש שבו אתם נמצאים; על כן אל למוות להשפיע עליכם.

וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ (פ)

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּכל זמן שאתם אמורים להימצא במתחם הקדוש, פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם.כיוון שנמשחתם והתקדשתם לתפקיד, כבר אינכם אנשים פרטיים שיכולים לעשות כרצונם.וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.אהרן ובניו הנותרים פעלו בהתאם לציוויו של משה: לא הראו שום סימני אבלות ונשארו בתוך המשכן.

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃

יַיִן וְשֵׁכָר, שם כללי למשקה משכר אַל תֵּשְׁתְּ, תשתה אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.האיסור להיכנס שתוי למשכן ולבית המקדש אינו מוגבל לשעה המיוחדת של טקס המילואים וההקדשה, אלא עומד בתוקפו בכל דור ודור שבו מתקיימת עבודת הכהנים.

וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃

האיסור המוטל על הכהנים העובדים בקודש לדורותיהם לשתות יין אינו נובע רק משירותם באוהל מועד. מעבר לפולחן נדרשים מהם תפקידים נוספים – וּלֲהַבְדִּילאת העם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר

וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.גם תפקידי ההוראה וההבדלה בין קודש לחול מצריכים התרחקות מן השכרות, העלולה להביא לידי טעות ושיבוש.

וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים: קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה',שאריות המנחה, שהקומץ ממנה כבר עלה לה', וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת, ולא חמץ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ,בחצר המשכן, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃

וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כִּי חָקְךָ, מנתך הקבועה והקצובה לך, אהרן, וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה',שהרי רוב המנחות נאכלות על ידי הכהנים, וזה לחמם. כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.אין זו אכילת רשות או מתנה שאני מעניק לכם אישית, אלא כך ציווה ה' לעשות.

וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָהשהניף אהרן, וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָהשהרימוֹ תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר, ולאו דווקא במקדש. הוראה זו רחבה יותר: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ,כולם יכולים לאכלם. ושוב – כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי, מקרבן השלמים של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃

שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּלמזבח, אך לא להיקטר על האש כמו החלבים אלא לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָמתנה מאת המזבח, כביכול, לְחָק עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.

וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה.משה בדק וחקר מה אירע לשעיר החטאת, שלאחר הסרת החלקים המיוחדים להקטרה על המזבח הוא אמור להיאכל על ידי הכהנים כחלק מעבודתם. התברר למשה – וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף, כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם. אולי מפני הנימוס לא ביטא את כעסו כלפי אחיו הגדול, ואולי משום שבני אהרן, שהיו אנשים צעירים, הם שהיו האחראים, משום שהם שביצעו את העבודה. לכן משה פנה אליהם לֵאמֹר:

מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי, הרי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא,ויש לאכלה במקום הקודש. יתר על כן, לעומת אכילת החזה והשוק – שהם מתנה שניתנת לכהנים בתור משרתי המקדש, והם מחלקים אותה לכל בני ביתם – לאכילת החטאת יש משמעות אחרת – וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'.אכילת החטאת בפי הכהנים היא חלק מסדר מעשי הכפרה, בצד הזאת הדם והקרבת הקרבן. מכיוון שאכילה זו היא חלק מחובת העבודה, ואינה תלויה ברצונכם או בתיאבונכם – מדוע לא אכלתם את החטאת?!

הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃

הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה.משה כבר הסביר להם שבשרה של חטאת שדמה מוכנס אל הקודש אינו נאכל אלא נשרף, אך אם הדם לא הוכנס – אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.הוריתי לכם לאכול את החטאת, אם כן מדוע שרפתם אותה?!

וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה. משה פנה אל בני אהרן וגער בהם מחמת הנימוס, אך ברור שאהרן מעורב בעניין, וכנראה בניו לא עשו זאת מדעת עצמם אלא בהוראתו. משום כך, הוא מקבל על עצמו את האחריות ועונה למשה : הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִיצרות כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי, אם אוכל חַטָּאת הַיּוֹם– הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'שאעשה זאת במצב אבלות?! אמנם קיבלתי את דבריך בעניין חובת השהייה במקדש; קיבלתי עלי שלא להראות ביטויי אֵבל חיצוניים, אֲבל עדיין בתוכי אני חש צער וכאב על האבדן – האם באמת מותר לי ולבני, שאחיהם מתו היום, לאכול קודשים במצב זה?! דווקא משום שאכילה זו היא עבודת קודש, אנו סבורים שאין לנו רשות לעשותה בשעה של שבר. עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות ובשמחה.

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃ (פ)

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.אף על פי שלא הורה כך, משה הסכים שאהרן ובניו פעלו כראוי, ופירוש הדבר – שהנהגה זו טובה גם בעיני ה'.משמש כאן בשני מובנים שונים: בעל חיים טמא הוא זה שאסור לישראל לאכלו, אך דבר טמא הוא גם מה שטומאתו יכולה לדבוק אף בבני אדם, בחפצים או במאכלים אחרים. לטומאה מהסוג השני – שעליה מדובר ברוב המקומות בספר ויקרא – יש משמעות רחבה הרבה יותר הן משום שהיא מתפשטת, והן משום זיקתה לדיני הקודש והמקדש. דבר טמא אסור שיימצא בתוך המקדש או יגע בדברים קדושים. לפיכך, אף על פי שאיסורי האכילה שיופיעו כאן חלים על כל ישראל, אך טומאה המצריכה היטהרות – המוזכרת גם היא בעניין – קשורה בעיקר למקדש ולתחומם של הכהנים. כך אפשר להסביר את מיקומו של העניין שלפנינו בהקשר של הקמת המשכן וקידושו. בכך יש גם כדי להסביר מדוע העניין מופנה אף אל אהרן.