וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם׃

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְאָשֵׁם.כאמור, אין להאשים באופן פלילי על השגגה, ובכל זאת קיימת אשמה מסוימת גם לגבי מעשים הנובעים משכחה, מידיעה חלקית או מן התת-מודע.

א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו, נודע לו על ידי אחר דְּבר חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. וְהֵבִיאאת קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.לעומת הנשיא, המביא שעיר זכר, האדם הפשוט מביא שעירה, עז נקבה.

וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה׃

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת, וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה.

וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל דָּמָהּשבכלי יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵלֶב֮ מֵעַ֣ל זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָ֑ה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)

וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר, כַּאֲשֶׁר הוּסַרה חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְהִקְטִיראותו הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

וְאִם־כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קָרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה׃

וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאתבמקום העז – גם אז נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.

וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָֽה׃

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.

וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת כָּל דָּמָהּהנשאר בכלי יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣ה יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב־הַכֶּשֶׂב֮ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל־חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)

וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר, כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב, הכולל גם את האליה של הַכֶּשֶׂב, הכבש, מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה', וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.מפני שערכו עשוי לעלות ולרדת בהתאם לרכושו של המביא:

וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא– וְשָׁמְעָה, בכך ששמעה קוֹל אָלָה, שבועה שהופנתה כלפיה, וְהוּא, השומע עֵד, אוֹעל ידי ש רָאָהדבר-מה אוֹש יָדָעדבר. אדם שחברו השביע אותו שיעיד לגבי הידוע לו בעניינו. אִם לוֹא יַגִּידהעד את מה שהוא - יודע – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, יקבל עונשו. מכיוון שחברו השביעו על כך, והוא שיקר ביודעין ואמר שאינו יודע להעיד לגביו – עוונו מצריך כפרה בקרבן.

א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃

אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא: אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם, והטומאה נשכחה מִמֶּנּוּ, כרוב רובם של קרבנות החטאת, הבאים על עברות שבשגגה, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.אין האשמה בעצם טומאתו, שהרי מותר לאדם להיות טמא. ההיטהרות מן הטומאה היא מעשה חיובי, אבל אינה חובה אישית. אשמתו של הטמא שבה מדובר כאן, כרוכה בכך שנהג כטהור; הוא נכנס למקדש או אכל קודש מתוך שכחה, ובכך חילל את הקודש והמקדש.

א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃

אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ,מן האיש הנוגע, וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.אדם שלא ידע כלל שנטמא, כגון שנגע בדבר טמא בלילה וכדומה, אינו נכלל בדין זה. כאן מדובר במי שידע שנטמא ואחר כך שכח.

א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃

אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, שיצאה שבועה מפיה שבה חייבה את עצמה לְהָרַע, לאסור על עצמה, להימנע מדבר כלשהו אוֹ לְהֵיטִיבלחייב את עצמה לעשות דבר לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה,ובסופו של דבר – וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ,הוא שכח את השבועה ועבר עליה, וְהוּא יָדַעלאחר מכן, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵהשבועות ה אֵלֶּה. שלא כמו במקרה הראשון, 'שבועת העדות', שהושבע על ידי אחרים להעיד להם, 'שבועת ביטוי' הנדונה כאן היא יזמתו של הנשבע, שלאחר מכן לא קיים את דבריו מתוך שגגה – בין במעשה ובין בהימנעות מעשייה.

וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵהעברות ה אֵלֶּה; השתמט מעדות לחברו אף על פי שהלה השביע אותו להעיד לו, נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה, או נשבע ועבר על שבועתו – וְהִתְוַדָּהאת החטאת אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.ראשית כול עליו להודות בחטא. לא די בכך שנודע לו שהוא אשם, אלא עליו להתוודות על מעשהו בפיו.

וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃

ולאחר ההודאה יש גם תיקון מעשי – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.מעבר לחטא הפרטי, יש במעשים הללו היבט המגדיר אותם כאשמה בדבר בלתי ראוי כלפי ה'. החוטא יבטא את אשמתו בהבאת נְקֵבָהדווקא מִן הַצֹּאן, כִּשְׂבָּה, כבשה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ,בדרך שתוארה בקרבנות החטאת בפרק הקודם.

וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה, אם שה יקר מדי בשבילו, וְהֵבִיא אֶתקרבן אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא, שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה': אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.במקום קרבן חטאת מן הצאן, יביא העני שני עופות, שהם בוודאי זולים הרבה יותר, ורק אחד מהם קרב כחטאת.

וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן, וְהִקְרִיבהכהן אֶתהתור או גוזל היונה אֲשֶׁרמיועד לַחַטָּאת– רִאשׁוֹנָה, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ, יחתוך בציפורן את מפרקתו של העוף מִמּוּל עָרְפּוֹ,אחורי הצוואר מתחת לגולגולת. וְלֹא יַבְדִּילהכהן את הראש מן הגוף.

וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃

וְהִזָּה, יתיז מִדַּם הַחַטָּאתשבצוואר העוף החתוך עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה, ייסחט מן העוף אל קיר המזבח כדי ששארית הדם תצא ותיזל אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.קרבן חַטָּאת הוּא.

וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (ס)

בקרבן חטאת העוף אין חלקים שנשרפים על המזבח כבחטאת בהמה, ולכן יש להביא עמו קרבן נוסף – וְאֶתהעוף הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט,כמו שהתפרש משפטה למעלה, ימלוק ויבדיל את הראש, ימצה דמה על קיר המזבח, ויעלה את כולה על המזבח לאחר הסרת הזפק. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵןבאמצעות שני העופות מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ.