וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, ביום הראשון לשימושו בקודש של כל כהן. זוהי מנחת חניכה לכהנים, 'מנחת חינוך' בלשון הראשונים, אך כפי שיפורש להלן, אותו קרבן יביא גם הכהן הגדול בכל יום, והוא נקרא בלשון חכמים 'מנחת חביתין' : עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד,בכל יום מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.חכמים פירשו שחלוקתה להקרבה בבוקר ובערב תנהג רק במנחתו היומיומית של הכהן הגדול ולא במנחה הבּאה כמנחת חינוך.

עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂההמנחה, בטיגון ולא בבלילה, מֻרְבֶּכֶת, חלוטה ברותחים, מבושלת תְּבִיאֶנָּה. תֻּפִינֵי, מאכלים אפויים שטיבם אינו ברור, מִנְחַת פִּתִּים, לחמים. המנחה אינה נאפית כיחידה אחת. נראה שמנחה זו צריכה להיעשות כארוחה ולא כמנחות הנאכלות בדרך עראי. את המנחה תַּקְרִיבכ רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃

קרבן זה אינו מוטל רק על כל כהן ביום הראשון לכהונתו, אלא גם – וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, הכהן הגדול תַּחְתָּיו מִבָּנָיושל אהרן יַעֲשֶׂה אֹתָהּבכל יום ויום כקרבן קבוע, חָק עוֹלָם לַה', כָּלִיל, בשלמות היא תָּקְטָר,תישרף על המזבח.

וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)

ובדומה לזו, כָל מִנְחַת כֹּהֵן, מנחה שיביא כהן בנדבה או באופן אחר, כָּלִיל תִּהְיֶה,תישרף לחלוטין באש, לֹא תֵאָכֵל,שלא כמנחה של ישראל, שחלק קטן ממנה עולה באש ורובה ניתן מה' לכהנים לאכילה.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת.לאחר שהוזכרו דיניה הבסיסיים, מתפרשת תורתה של החטאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה,על ירך המזבח צפונה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'– קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.ההבדל בין 'קודש' ל'קודש קודשים' אינו מופשט בלבד; הוא מתבטא גם באופן עשיית הקרבן. מכיוון שהחטאת והעולה הן קודשי קודשים, הן נשחטות בצדו הצפוני של המזבח דווקא.

הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

ונוסף על כך – הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, העושה אותה 'חטאת', יֹאכֲלֶנָּה.לכהן העוסק בקרבן החטאת יש זכות ראשונה באכילת בשרו. כפי שייאמר להלן, הזכות הזו נתונה למעשה לכל הכהנים המשרתים באותו יום במקדש. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל– בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד,כי אכילת החטאת עצמה היא מעשה מקודש.

כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּשל החטאת יִקְדָּשׁ.צריך לנהוג בו בקדושה, ויש לאכלו בדומה לה – במקום קדוש, על ידי הכהנים ובהגבלת זמן אכילתה של החטאת. וַאֲשֶׁר יִזֶּה, יותז, ייטוף מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶדבדם אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, בגללה על המזבח, כלומר אם נשפך על בגד כלשהו מדם החטאת העומד להזאה על קרנות המזבח, אסור להוציא בגד זה מן הקודש, כשם שאין מוציאים את דם החטאת, ולכן תְּכַבֵּסאותו בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.

וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃

מכיוון שהחטאת נאכלת על ידי הכהנים לאחר בישול או צלייה, יש לדון גם בכלי הבישול – וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹהחטאת – יִשָּׁבֵר, יש לשברו, שכן דפנות החרס בולעים משהו מתכולתו בבישול, ושאריות הקרבן שעבר עליהן זמן מסוים נפסלות ויש לאבדן, משום כך לכלי החרס אין תקנה ועליו להישבר בסוף הזמן הקצוב לאכילה. לעומת זאת – וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָההחטאת – וּמֹרַק,יש לצחצח את הכלי, להגעיל את הבלוע בדפנותיו כדי להכשירו לשימוש חוזר, ולאחר מכן – וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

כבר נאמר כי הזכות הראשונה לאכילת החטאת מוענקת לכהן המקריב, אבל כעת מוסיף הכתוב: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ.הכהנים האחרים אינם אסורים מלאכול את בשרה. כאמור, אכילת הכהנים מהקרבנות היא חלק ממעשה הכפרה. החטאת כולה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (פ)

החטאת שדובר עליה עד כה היא חטאת רגילה שנאכלת, אבל בפרקים הקודמים הוזכרו גם חטאות מסוג אחר – חטאת הכהן הגדול וחטאת הסנהדרין שאת דמן אין מזים על מזבח העולה – וְכָל חַטָּאתכזו אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ,להזות כנגד הפרוכת ועל מזבח הקטורת, 'חטאת פנימית' בלשון חכמים – לֹא תֵאָכֵלכלל, אלא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. כאמור לעיל, חלקים מסוימים מחטאת זו יוקטרו על המזבח, וכל השאר יישרף מחוץ למחנה. כאן באה אזהרה מפורשת להימנע מאכילתה.

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם,שהסיבות להבאתו הוזכרו כבר לעיל, וכעת מתווספים פרטים בעשייתו. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.ובכך הוא שונה מזבח השלמים שיפורט להלן, המכונה בפי חכמים 'קודשים קלים', משום שהוא אמנם קודש, אך אין חלים עליו כל דיני החומרה של 'קודשי קודשים'.

בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

אחת ההשלכות המעשיות של הבחנה זו נוגעת למקום שחיטת הקרבן – בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם, לצד המזבח, בצפון. השוואת האשם לעולה משמעותית, מפני שלכאורה דרגתו נחותה משל העולה הנשרפת כליל. וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹקהכהן מהכלי עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב,כמו בעולה, ובניגוד לחטאת, שדמה ניתן באצבע על קרנות המזבח.

וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃

אם בעבודות הדם דומה האשם לעולה, בעניינים אחרים האשם דומה דווקא לחטאת: וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ: אֵת הָאַלְיָה, של האשם, שהוא איל או כבש וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב,שכבת החלב הגדולה שעל הקרביים,

וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן,אותו חלב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, בשר המותניים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד, הסרעפת, עַל, עם הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּהמהכבד שעיקרו אינו מוקטר.

וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה',קרבן אָשָׁם הוּא.

כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

ובאשר לשאר הבשר שלא הועלה על המזבח – כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ. בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.אף החובה לאכלו בחצר המשכן, או בעזרה שבמקדש, נובעת מהגדרתו כ'קודש קודשים', שלא כ'קודשים קלים' הנאכלים בכל העיר.

כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם.בכלל זה הדין ש הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ– לוֹ יִהְיֶהבשר הקרבן. הזכות לאכול את הבשר ניתנת לכהן המשתתף בהקרבת הקרבן, והוא רשאי לאכלו או לחלקו בין ידידיו, כפי רצונו.

וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

באותו הקשר, מובא דין נוסף שלא הוזכר קודם לכן: וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, והרי אין הוא אוכל דבר מן העולה, אבל עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב– לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶהולא למביא הקרבן. הלכה זו נוגעת גם לשאר קרבנות הבהמה, מלבד השלמים, השייכים לבעליהם.

וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃

כמו כן, וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה, המנחות שמטגנים בַמַּרְחֶשֶׁת,כלי עמוק וְעַל מַחֲבַתשטוחה – לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ, לוֹ תִהְיֶה.

וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ (פ)

וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן, כגון מנחת נדבה של סולת בלולה, וַחֲרֵבָה, כמנחת החוטא שהוזכרה למעלה, שאין שמים עליה שמן – לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה, אִישׁ כְּאָחִיו.