וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר.כיוון שהציוויים הללו קשורים לאחריותם של הכהנים ולחלקם, הם מופנים אל אהרן ובניו. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.דיני העולה כבר התבארו בעיקרם בתחילת הספר, אך כאן מופיעה תוספת מסוימת – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה,שעולה על האש הבוערת עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר.רוב עבודות המקדש נעשות ביום, ובכללן שחיטת העולה וזריקת דמה על המזבח, אולם שרפת הקרבן על המזבח יכולה להיעשות גם בלילה. בימים שמצטברים בהם קרבנות מרובים על גבי המזבח, נמשכת בערתם כל הלילה. מלבד העצים שהיו על המזבח, חלק גדול מהאֵמורים, חלקי הבהמה הנשרפים, הם חלבים הבוערים בעצמה רבה. העולה נשרפת לאט יותר משאר הקרבנות, משום שנוסף על החלב יש בה גם בשר רב, והיא גם קרבה אחרי כל קרבנות היום. על כן היא נמצאת על המזבח כל הלילה, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד, תבער בּוֹ.

וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃

ובסוף הלילה – וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ, בגדו המותאם למידתו בַד,כתונת עשויה מפשתן, וּמִכְנְסֵי בַד, שאף הם חלק מלבושו הבסיסי, יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים, יפַנה מעל המזבח אֶת הַדֶּשֶׁן, אפר הקרבנות השמנוני אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ.הרמת הדשן המצטבר נעשתה כטקס יומיומי של העלאה, ואפילו מעין הקרבה – וְשָׂמוֹ אֵצֶל, ליד הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃

וּפָשַׁטהכהן אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים,שגם הם היו מדי כהונה מיוחדים, אבל פחותים מהראשונים. לפי המסורת אסור לבגדי הכהונה להיות מלוכלכים או שחוקים, ומשום כך עליו להחליף בגדים לעבודה פשוטה ומלכלכת יותר. מלבד ההרמה הסמלית שנעשית לאחר עבודותיו של כל יום וקודם בואו של היום החדש, בעת הצורך, כשהצטברו שאריות הדשן על המזבח – וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. בתקופת המשכן הוצא הדשן אל מחוץ לשטח אוהלי ישראל, ובדורות מאוחרים יותר – מחוץ לחומת ירושלים. חכמים מסרו כי היו שופכים את הדשן מצפון לעיר. אֶל מָקוֹם טָהוֹר.הדשן שהיה בקודש לא הוצא מפני שהוא פחוּת, אלא משום שאינו מותר בשימוש. לפיכך הוציאוהו דווקא אל מקום טהור מחוץ למחנה.

וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.אש המזבח צריכה להישאר דולקת, ולכן יוסיפו בכל עת עצים או קרבנות חדשים. לֹא תִכְבֶּה,אסור לכבותה. וּבִעֵר עָלֶיהָ– על האש הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.בכל בוקר יסדר הכהן מערכה, מבנה של עצים שיבערו על המזבח. וְעָרַךְ עָלֶיהָאת נתחי הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָגם את חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.השלמים אינם הקרבן היחידי שחלבו קרב על המזבח, אך מסתבר שלא רצה הכתוב להזכיר חטאת ואשם בהקשר זה, ולכן מוזכרים רק העולה, שהיא קרבן קבוע וראשון, והשלמים.

אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃ (ס)

ושוב, כחיוב תמידי – אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ– לֹא תִכְבֶּה.

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה.בתחילת הספר הופיע כבר תיאור כללי של המנחה, וכאן מודגשת בייחוד חובת הכהנים. הַקְרֵב, זו שיקריבו אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה' אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיהוָֽה׃

לאחר הגשתה אל חזית המזבח – וְהֵרִיםהכהן מִמֶּנּוּ– מקרבן המנחה בְּקֻמְצוֹ, באמצעות שלוש אצבעות שמכניס לתוך המנחה, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ.בסיס המנחות הוא הסולת ובדרך כלל נבלל עמה שמן רב, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה.על גבי תערובת הסולת והשמן היו מפזרים גרגרי לבונה לריח. בהקרבת המנחה הכהן לוקח ממנה קומץ – שהוא חלק קטן למדי, וגם מלקט את כל הלבונה, וְהִקְטִיראת שניהם על הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ, להנחת רוח, היא אַזְכָּרָתָהּ, חלק המנחה שבא לזיכרון לַה'.

וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃

וְאת הַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו,הכהנים שבמקדש. מַצּוֹת תֵּאָכֵל,שהרי אין מביאים חמץ למקדש כמעט בשום מקרה. כאן מודגש שגם את שיירי המנחה יאכלו הכהנים רק מצות ולא חמץ. בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.

לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃

לֹא תֵאָפֶההמנחה חָמֵץ.מלבד האיסור הכללי להחמיץ את המנחה, מופיע איסור מיוחד לאפות אותה חמץ. חֶלְקָםשל הכהנים, נָתַתִּי אֹתָהּלהם מֵאִשָּׁי,מן האש שלי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, המנחה בכללה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.

כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ (פ)

משמעותה המעשית של דרגת קדושה זו – כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, ולא משפחת הכהן כולה. זהו סימן נוסף לכך שאכילת הכהנים היא חלק מעבודת הקודש של הקרבן. דברים אחרים הניתנים לכהן כמתנה בלבד, נאכלים על ידי כל בני משפחתו. חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי ה'.ודין נוסף – כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם, בקודשים הללו – יִקְדָּשׁ.מכיוון שאפשר היה לאכול את המנחה, החטאת והאשם עם מאכלים אחרים, כל מה שנגע בהם ובלע מהם, חלים עליו אותם דיני קדושה שנוהגים בקודשים.