וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ,תקלוט זרע, תהרה, וְהיה אם יָלְדָה זָכָר – וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי, כמו משך נִדַּת, הרחקת דְּוֹתָהּ, חוליה או סבלה הכרוך בדם הנידה, כך יולדת זכר תִּטְמָא.

וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃

מכיוון שמדובר ביולדת זכר, הכתוב מוסיף בדרך אגב את המצווה האמורה בספר בראשית שנוהגת לאחר שבעת הימים הללו – וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃

לאחר שבעת ימי הטומאה – וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב, תשהה בִּדְמֵי טָהֳרָה.למרות שתיתכן שתיתת דם גם לאחר השבוע הראשון, דם זה נחשב דם טהרה. במשך שלושים ושלושה הימים הבאים – המשלימים לארבעים יום מאז הלידה – כבר לא חלים עליה דיני ההרחקה מבעלה של אשה נידה או יולדת. ועם זאת – בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.רק בסוף ארבעים היום היא תיטהר לחלוטין מהטומאה הכרוכה בלידה.

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, כדין ריחוקה בימי הנידות מבעלה ומכל דבר שהיא עלולה לטמא. וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.ימי הטומאה וימי הטהרה מן הטומאה בלידת בת כפולים מאלה של הבן.

וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ,כאשר תסתיים תקופה זו – ארבעים יום לְבֵן אוֹשמונים יום לְבַת,על מנת להיטהר לגמרי – תָּבִיאלמקדש, בעצמה או על ידי שליח, כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְקרבן עֹלָה, ועוף בֶן יוֹנָה אוֹ תֹר, לפי בחירתה, לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃

וְהִקְרִיבוֹהכהן את הקרבן לִפְנֵי ה',כדרך שמקריבים עולה וחטאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר, ממוצא דָּמֶיהָ,מרחמה. רק אז היא נטהרת מן הדמים, שהפסיקו לצאת מגופה מזמן, אם הלידה הייתה רגילה. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.אלה הן ההלכות השייכות לה.

וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃ (פ)

קרבן עולה מובא בדרך כלל מתוך נדבת לבו של אדם, וכבר נאמר שאפשר להביאו בכמה דרכים: אדם עשוי להביא שור גדול, גדי קטן או עוף. היולדת אינה מביאה את העולה כנדבה, אלא היא מחויבת להביאה בעקבות הלידה. לכן באה ההתייחסות גם ליולדות מחוסרות אמצעים – וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה,אם אין לה מספיק כסף לקנות שה לעולה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, זוג עופות הנקרא בלשון חכמים 'קן', עוף אֶחָד לְעֹלָהבמקום הכבש, וְאֶחָד לְחַטָּאת, שבין כה וכה עליה להביא, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵןבהקרבתם, וְטָהֵרָהלכל דבר ועניין, והיא מותרת להיכנס למקדש ולאכול את הקודשים.יש שהצרעת פוגעת במי שבא בעלילות על זולתו ומי שיחסו לחברה לקוי.

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. מכיוון שלכהנים תפקיד פעיל בענייני הצרעת, ה' פנה גם אל אהרן, המשמש כנציגם של הכהנים לדורותיהם. לֵאמֹר:

אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃

אָדָם, איש או אשה, קטן או גדול כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת,סוגי כתמים בעור, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים,שהם בעלי הסמכות בנושא הצרעת.

וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃

וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַעככתם לבן בְּעוֹר הַבָּשָׂר, וְשה שֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן. הנגע איננו שטחי אלא מגיע לשורשי השֵּׂער, כך שבגלל הנגע הלבינו גם השערות שבמקום. ונוסף על כך, מַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ. אף על פי שהנגע נמצא על העור, צבעוֹ או תכונות אחרות גורמות לנגע להיראות כאילו היה שקוע בתוך העור. נתונים אלו מורים כי נֶגַע צָרַעַת הוּאמכל צד, ולכן וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן– וְטִמֵּא אֹתוֹ.הוא קובע שאיש זה מצורע.

וְאִם־בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

ולעומת זאת, אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ,אך אין מופיעים הסימנים האחרים – וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן– וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵןהכהן יורה לבודד לצורך מעקב אֶתבעל הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.ייתכן שהכהן סימן תחילה את גבולותיו של הנגע הראשוני.

וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃

וְרָאָהוּ הַכֹּהֵןשוב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִישל ההסגר, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו,נשאר במראהו כשהיה, לֹא פָשָׂה, התפשט הַנֶּגַע בָּעוֹרמגודלו המקורי – וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.