וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה.משה בדק וחקר מה אירע לשעיר החטאת, שלאחר הסרת החלקים המיוחדים להקטרה על המזבח הוא אמור להיאכל על ידי הכהנים כחלק מעבודתם. התברר למשה – וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף, כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם. אולי מפני הנימוס לא ביטא את כעסו כלפי אחיו הגדול, ואולי משום שבני אהרן, שהיו אנשים צעירים, הם שהיו האחראים, משום שהם שביצעו את העבודה. לכן משה פנה אליהם לֵאמֹר:

מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי, הרי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא,ויש לאכלה במקום הקודש. יתר על כן, לעומת אכילת החזה והשוק – שהם מתנה שניתנת לכהנים בתור משרתי המקדש, והם מחלקים אותה לכל בני ביתם – לאכילת החטאת יש משמעות אחרת – וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'.אכילת החטאת בפי הכהנים היא חלק מסדר מעשי הכפרה, בצד הזאת הדם והקרבת הקרבן. מכיוון שאכילה זו היא חלק מחובת העבודה, ואינה תלויה ברצונכם או בתיאבונכם – מדוע לא אכלתם את החטאת?!

הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃

הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה.משה כבר הסביר להם שבשרה של חטאת שדמה מוכנס אל הקודש אינו נאכל אלא נשרף, אך אם הדם לא הוכנס – אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.הוריתי לכם לאכול את החטאת, אם כן מדוע שרפתם אותה?!

וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה. משה פנה אל בני אהרן וגער בהם מחמת הנימוס, אך ברור שאהרן מעורב בעניין, וכנראה בניו לא עשו זאת מדעת עצמם אלא בהוראתו. משום כך, הוא מקבל על עצמו את האחריות ועונה למשה : הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִיצרות כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי, אם אוכל חַטָּאת הַיּוֹם– הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'שאעשה זאת במצב אבלות?! אמנם קיבלתי את דבריך בעניין חובת השהייה במקדש; קיבלתי עלי שלא להראות ביטויי אֵבל חיצוניים, אֲבל עדיין בתוכי אני חש צער וכאב על האבדן – האם באמת מותר לי ולבני, שאחיהם מתו היום, לאכול קודשים במצב זה?! דווקא משום שאכילה זו היא עבודת קודש, אנו סבורים שאין לנו רשות לעשותה בשעה של שבר. עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות ובשמחה.

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃ (פ)

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.אף על פי שלא הורה כך, משה הסכים שאהרן ובניו פעלו כראוי, ופירוש הדבר – שהנהגה זו טובה גם בעיני ה'.משמש כאן בשני מובנים שונים: בעל חיים טמא הוא זה שאסור לישראל לאכלו, אך דבר טמא הוא גם מה שטומאתו יכולה לדבוק אף בבני אדם, בחפצים או במאכלים אחרים. לטומאה מהסוג השני – שעליה מדובר ברוב המקומות בספר ויקרא – יש משמעות רחבה הרבה יותר הן משום שהיא מתפשטת, והן משום זיקתה לדיני הקודש והמקדש. דבר טמא אסור שיימצא בתוך המקדש או יגע בדברים קדושים. לפיכך, אף על פי שאיסורי האכילה שיופיעו כאן חלים על כל ישראל, אך טומאה המצריכה היטהרות – המוזכרת גם היא בעניין – קשורה בעיקר למקדש ולתחומם של הכהנים. כך אפשר להסביר את מיקומו של העניין שלפנינו בהקשר של הקמת המשכן וקידושו. בכך יש גם כדי להסביר מדוע העניין מופנה אף אל אהרן.