וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ, כממונה על הדבר, שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, נקי, שלא היה קל להשיגו במדבר, כָּתִית, כתוש – לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת, להדליק נֵר, כלי קיבול קטן, תָּמִיד.

מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃

במנורה מִחוּץ לפָרֹכֶתהמסתירה את ארון הָעֵדֻת, בְּתוך אֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ, יסדר ויכין, יסלק את שאריות השרפה מאמש ויניח בנר פתילה חדשה, כדי שיהיה מוכן להדליק אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד.על אהרן לדאוג לכך שהמנורה תדלק מערב עד בוקר בכל יום ויום. דין זה אינו מוגבל למשכן שבמדבר, אלא הוא חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ (פ)

עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, עליה ממש, ללא חציצה; העשויה כולה זהב טהור; המנורה הנקייה, לאחר הסרת השאריות של אמש; או: המיועדת למטרה אחת בלבד; היא כלי שכולו מסמל טוהר וזוהר, יַעֲרֹךְאהרן אֶת הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת, שהן חלות גדולות, כ–5 ליטר סולת או יותר כל חלה.

וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם– את שתים-עשרה החלות שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת,בשני סדרים, שֵׁשׁחלות תהיה הַמַּעֲרָכֶת.מעל השולחן היו ניצבות קשוות – מעין עמודים, וביניהן המנקיות – צינורות דקים, ועליהן הונח הלחם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, עליו ממש בלא חציצה, או: המצופה זהב טהור, או: השולחן שאין לו שום תפקיד אחר, והוא מוקדש להעמדת הלחם בלבד לִפְנֵי ה'.

וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃

וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת, על כל אחת מהמערכות – לְבֹנָה זַכָּה. וְהָיְתָההלבונה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, לחלק העולה לזיכרון על המזבח אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה'.

בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ, את הלחם לִפְנֵי ה' תָּמִיד.בכל שבוע מביאים שתים-עשרה חלות חדשות ועורכים אותן על השולחן. את החלות הישנות מוציאים ואת הלבונה שעליהן מעלים באש על גבי המזבח שבחוץ. מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.כמו השמן למנורה, גם הלחם הוא מתנה מכלל ישראל למקדש, הניתנת מתוך בְּרִית עוֹלָם.ישראל חייבים תמיד לתת מתנה זו למקדש.

וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ (ס)

וְהָיְתָההמנחה הזו, או: המערכת לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.הלחם דומה למנחה, והוא נאכל על ידי הכהנים בתוך המקדש כאחת ממתנות הכהונה. כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם.היו שהצביעו על הניגוד הקיצוני בין ההוראות הרבות שהופיעו בספר עד כה לגבי ההתייחסות הזהירה והמכבדת הראויה אל הקודש, לבין זלזולו הבוטה של המקלל בקדוש ברוך הוא.

וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּאלא ישראלי גמור אלא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.מכאן שבן הישראלית נחשב חלק מכלל ישראל. וַיִּנָּצוּ, התקוטטו בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי,איש אלמוני שהיה ישראלי גמור.

וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃

כשהתלקחה הקטטה – וַיִּקֹּב, גידף במפורש בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, שם ה' וַיְקַלֵּל,הוא זלזל בו וחירפו. וַיָּבִיאוּ אֹתוֹהעדים ששמעו את דבריו, שכן נראה שעשה זאת בפומבי, אֶל מֹשֶׁה. וְשֵׁם אִמּוֹ– שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.שמו של המקלל עצמו אינו נזכר כלל, והזכרת אמו בסיפור הזה וציון קשריה עם המצרי בוודאי לא נאמרו לשבחה.

וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ (פ)

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר, במאסר, הואיל והיה ברור לכול שעבר עברה, אך לא ידעו מהו דינו המדויק של העובר עברה זו. לִפְרֹשׁ, לברר לָהֶם עַל פִּי ה'.שלא כשאר הנביאים, משה רבנו יכול היה לפנות אל ה' ישירות ולבקש את הנחייתו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּללהישפט אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים, שהיו עדים לדבר אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ.העדים הם גם שיועידו אותו לעונש, ואז – וְרָגְמוּ אֹתוֹלמוות כָּל הָעֵדָה.זוהי הוראה חריגה, שכן בדרך כלל מענישים במוות רק אם העבריין ידע מראש מה יהיה עונשו, ואילו במקרה זה האיש ידע שהוא חוטא, אך לא ידע מה יהיה דינו.

וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃

מכל מקום, מכאן והלאה ניתנת הוראה כללית – וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו– וְנָשָׂא חֶטְאוֹ,ייענש.

וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃

וְנֹקֵב שֵׁם ה'– מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹאבן כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, דין אחד להם, בְּנָקְבוֹ שֵׁם– יוּמָת.

וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, יהרוג כָּל נֶפֶשׁ אָדָם– מוֹת יוּמָתבמיתת בית דין.

וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָהשל זולתו – יְשַׁלְּמֶנָּה,ישלם כמותה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ,בהמה אחרת או את שוויה.

וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם, יחבול בַּעֲמִיתוֹ– כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:

שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃

שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר; עַיִן תַּחַת עַיִן; שֵׁן תַּחַת שֵׁן. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם– כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ,כך מגיע לו.

וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃

וּמַכֵּה בְהֵמָה– יְשַׁלְּמֶנָּה,ישלם את ערכה, וּמַכֵּה אָדָםגם אם לא הרגו אלא פגע בו קשה – ראוי לו ש יוּמָת.

מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה,בין אם המכה הוא בן ישראל והמוכה גר או להיפך, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם,וכלפַּי כולכם שווים, הן מבחינת החובות הן מבחינת הזכויות. לכן דין אחד לכולכם.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵלאת כל הדינים הכלליים שציווה אותו ה' לומר להם. למרות שחלקם כבר נזכר, כאן הם נאמרים בהקשר מובהק, שבו מיד עם האמירה מגיע גם מעשה: וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵלקיבלו זאת ו עָשׂוּמכאן והלאה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁהלגבי המשפט האחיד ולגבי שאר הדינים והמשפטים.