וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, תכריזו אֹתָם מִקְרָאֵי, התאספויות של קֹדֶשׁ– אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ (פ)

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה,האדם ובהמתו מותרים בעשיית כל מלאכה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי– שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן,שביתה גמורה שאין בה שום פתח למלאכה, שלא כמו הימים שיוזכרו להלן, שהשביתה בהם אינה מוחלטת. מִקְרָא קֹדֶשׁ,אספה קדושה לשם קבלת השבת וציונה. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם,בכל מקום שתהיו. בבסיסה אין השבת חגם של ישראל, אלא היא קשורה לה', ולכן אופיה ומהותה שווים בכל מקום. ישראל מקבלים את השבת ושומרים אותה, אך אין הם שותפים בקביעתה, משום שהיא קשורה לסדר בריאת העולם מעיקרו.

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.מכאן מתחיל פירוט הימים שעם היותם מועדי ה', ישראל הם שקובעים ומגדירים אותם בזמנם. רשימת המועדים מאורגנת לפי סדר חודשי השנה:

בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, חודש ניסן שנקבע להיות הראשון, משום שבו יצאו ישראל ממצרים, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם, בסופו של היום, לפנות ערב, פֶּסַח לַה'.דין הפסח כבר הוזכר בספר שמות, והוא יבואר גם להלן בספר במדבר. כאן מוזכר הפסח רק כשמו של המועד שמקריבים בו את קרבן הפסח לה'. מאחר שהספר הוא ספר הקרבנות, עיקר הגדרתם של המועדות בפרשה נקשר לקרבנות.

וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה– חַג הַמַּצּוֹת לַה'. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.ישנם שני מועדים צמודים: יום ארבעה-עשר בניסן, הוא מועד הפסח, ואחריו, מחמישה-עשר בניסן, מתחילים שבעת ימי חג המצות, הקרויים בלשוננו חג הפסח.

בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹןמשבעת הימים הללו מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,זמן שבו תתאספו ותעסקו בענייני קדושה. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ (פ)

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לַה' שִׁבְעַת יָמִים.גם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִייהיה מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.מבין שבעת הימים המוגדרים כחג של אכילת מצות, רק היום הראשון והשביעי הם ימי חג האסורים במלאכה. הימים שביניהם נקראו בדורות מאוחרים יותר 'חול המועד' – מעין ימי חול הנמצאים בתוך החג.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. מצווה זו אינה מוטלת על מי שנמצא בחוץ לארץ. וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ– וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר, קבוצת שיבולים שממנה תצא סולת בכמות של עשירית האיפה. רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, הקציר הראשון של הדגן, שהוא קציר שעורים, שהרי החיטה עדיין אינה בשלה בחג הפסח, אֶל הַכֹּהֵן.

וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃

וְהֵנִיףהכהן אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם,בכפל משמעות: העומר ניתן כתשורה המבטאת את רצון הלב, ותכליתו להֵרָצות לפני ה'. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, יום החג הראשון של פסח יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'.

וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃

וּמִנְחָתוֹהמלווה אותו – שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, שתי עשיריות האיפה. במידות ימינו: למעלה מ-4 ליטר סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן,וכל הקרבן הזה עולה אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ, וְנִסְכֹּה, נסכּו יַיִן רְבִיעִת הַהִין, מידת נוזלים השווה לשלושה לוגים. לפי הדעה הרווחת בחישוב השיעורים – כליטר.

וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ (ס)

וְלֶחֶם וְקָלִי, גרגרי שיבולים שנקלו באש וְכַרְמֶל, גרעיני תבואה בשלה טרייה הנאכלים גם כמו שהם. את כל מוצרי התבואה הללו לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה,מחרת השבת, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, העומר, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.עד לתאריך שבו יובא העומר למקדש אין לאכול מן התבואה החדשה.

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת,שבועות תְּמִימֹת, שלמות תִּהְיֶינָה.

עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּעד חֲמִשִּׁים יוֹם.שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום, וביום החמישים – וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָהמתבואה חֲדָשָׁה לַה'.

מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם,שתי חלות, או: שתי מנחות, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,עשירית האיפה לכל לחם, סֹלֶת, גרגרי חיטה טחונים ומנופים תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, שלא כשאר המנחות הנאפות מצה, בִּכּוּרִים לַה'.

וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

וְהִקְרַבְתֶּם עַל, עם הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם,כל אלה יִהְיוּ עֹלָה לַה'. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶםשל הקרבנות הללו, כפי המינון הנזכר כמה פעמים בתורה בהתאם לסוג הקרבן – אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃

וַעֲשִׂיתֶםגם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כמו בכל המועדים ובראשי חודשים לשם כפרה מיוחדת וקרבן ייחודי – שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.שלא כשאר קרבנות שלמים, המובאים מן האדם הפרטי, קרבנות שלמים אלה באים מן הציבור.

וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם, את הקרבנות עַל, עם שתי כיכרות לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל, עם, או: צמודים ל שְׁנֵי כְּבָשִׂים. קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה', וממנו יינתן לַכֹּהֵן.

וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃

נוסף על הבאת הלחם ביום החמישים, יום זה הוא גם יום חג – וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ,והדבר יהיה חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס)

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת, קצה שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ,השאר פינה בלתי קצורה בשדה, וְאת לֶקֶט קְצִירְךָ, השיבולים הנופלות בזמן הקציר לֹא תְלַקֵּט,אלא לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם,את ה'פאה' ואת ה'לקט'. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.: