וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן. דין זה נאמר לאהרן עצמו כדי להסביר לו צד נוסף שיש בכהונה הניתנת לו, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ, הכהנים לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו,יכהן.

כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ׃

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּםכעת, גם אם הוא עתיד לחלוף לאחר זמן, לֹא יִקְרָב, אין ראוי שייגש אל הקודש : אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, צולע אוֹ חָרֻם, פחוס, שאפו שקוע פנימה וכדומה. פגמו של החרום בולט במבט ראשון גם אם אינו מום תפקודי. אוֹ שָׂרוּעַ, שאחד מאיבריו מתוח ובולט מדי – היפוכו של החרום,

א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד׃

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, כל עוד לא התרפא,

אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ׃

אוֹ גִבֵּן, מי שגבו עשוי בצורת גבנונית. וחכמים פירשו: אדם שגבות עיניו – 'גבינין' בארמית – מעובות מדי או מחוברות וכדומה, אוֹ דַק, קטן וכחוש, או: מי שבעינו יש קרום או כתמים, והיו שפירשו שזהו פגם בעפעפיים המכונים 'דקים', אוֹמי שיש תְּבַלֻּל, כתם לבן שעל פי רוב אינו גורם לעיוורון, בְּעֵינוֹ, חלק מן המומים הללו אינם מפריעים למי שלוקה בהם, אך הם בולטים לעין רואהו. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, מחלות עור מסוימות, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ,בעיה באשכים, שחכמים נחלקו במהותה המדויקת.

כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'; מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.מן הניסוח הכפול לומדים כי מומים גופניים נוספים הבולטים בחריגותם מונעים את הכהן מלשרת במקדש.

לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל׃

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁיםהחמורים, וּמִן הַקֳּדָשִׁיםהקלים יֹאכֵל.אף שאינו ראוי לגשת אל הקודש ולהקריב קרבנות, המום אינו פגם באישיותו של הכהן ואיננו פוסל אותו מקדושתו ככהן. על כן לא נפגעו זכויותיו כאחד מציבור הכהנים.

אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

אַךְ אֶלמאחורי הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹאככהן גדול, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁככל כהן, כִּי מוּם בּוֹ. וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי.מכאן שאם בעל מום הקריב קרבן – הקרבן מחולל. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, את מקדשַׁי.

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן וְאֶל־בָּנָ֑יו וְאֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, שאליהם מדובר פה במיוחד, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,שכן עניין זה אינו פנימי, אלא גם ישראל מוזהרים לדאוג לכך שהכהנים ישמרו את החוקים הללו ולא יסטו מהם.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ, ויִפרשו מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵלבמקרים שיתפרשו להלן, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.מדובר בקודשי בני ישראל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי– אֲנִי ה'.המשפט מתפרש כאילו היה כתוב: 'ויינזרו מקודשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו וגו''. מכיוון שישראל מקדישים את קודשיהם לה', וחלק מהם עובר לידי הכהנים, על הכהנים לנהוג בהם בקדושה ובכבוד הראוי.

אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

ובאופן מעשי – אֱמֹר אֲלֵהֶם: לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַבלאכול מִכָּל זַרְעֲכֶם, אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו– וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי. אֲנִי ה'.את מתנות הכהונה המקודשות, כמו את התרומה וחלקים מהקרבנות, אין לאכול בטומאה, הנובעת במקרים רבים ממאורעות החיים הרגילים. אכן, לכל טמא אסור להתקרב אל הקודש, ובכל זאת הכתוב מייחד את האזהרה לכהנים, שכן הם המורגלים לאכול את הקודשים ולגעת בהם.

אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב– בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר, גם אם הדבר נמשך שנים רבות. וְכיוצא באלה, הַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ, במי או במה שנטמא בטומאת המת, ובוודאי הנוגע במת עצמו, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע– גם הוא טמא ומנוע מלאכול קודשים.

אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץמת אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ,מהשרצים המטמאים שנתפרשו – מאורע שאינו מתוכנן מראש ושכיח בהחלט, בפרט באזורים כפריים, אוֹשייגע בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ, שמיטמאים במגעו לְכֹל טֻמְאָתוֹ,בכל מיני הטומאות שאינן מוזכרות כאן.

נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, בטמא – וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב,שלא כמו טומאת הצרוע, הזב והנוגע במת עצמו, הטמאים בדרגת 'אב הטומאה' שתהליך טהרתם ממושך. גם מי שטומאתו קלה יותר – וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ, עד אשר יטבול בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃

וּבָא, תשקע הַשֶּׁמֶשׁלאחר הטבילה במים. ורק אז – וְטָהֵר. וְאַחַרכך ישוב ו יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא.מכיוון שהוא ניזון מן הקודשים מותר לו לאכול מהם כבר בערב, לאחר שפנה היום הקודם, והלכתית הוא נחשב יום חדש, אף שלמעשה אין הוא מנותק מן היום הקודם, ואינו צריך להמתין עד למחרת.

נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים אחר לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ. אֲנִי ה'.מעבר לעצם האיסור, החל על כל ישראל לאכול נבלות וטרפות, יש בהן גם צד של טומאה.

וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

וְשָׁמְרוּהכהנים אֶת מִשְׁמַרְתִּי,כל דבר מקודש שניתן להם לאכילה, וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא,אם לא ישמרו את משמרת הקדושה בכך שיאכלו קודשים בטומאה, וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ.חילול הקודשים הוא חטא חמור שעונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים. עונש זה מתייחס גם למי שאוכל תרומה בטומאה. אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃

וְכָל זָר, מי שאיננו כהן לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.חכמים פירשו שהקודש המדובר בפסוקים אלו הוא תרומה. איסור זה לא חל רק על זרים גמורים, אלא גם מי שהוא תּוֹשַׁבה כֹּהֵן, היושב לזמן ממושך בקרב משפחת הכהן, וְשָׂכִיר, או פועל ששכר הכהן, גם אם נשכר לכמה שנים, לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ,למרות שבפועל הם כבני ביתו של הכהן.

וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃

לעומת זאת – וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ,עבד כנעני, מכיוון שהוא קִנְיַן כַּסְפּוֹ– הוּא יֹאכַל בּוֹ. וכיוצא בזה, ילִיד בֵּיתוֹ, עבדים שנולדו בביתו של הכהן – הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹהמקודש של הכהן.

וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, בין שרק קודשה לאדם שאינו כהן ובין שנישאה לו – הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.לאחר שהייתה לו לאשה, אין היא שייכת למשפחת הכהנים, וזכותה במתנות הכהונה פוקעת.

וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (ס)

ואולם בַת כֹּהֵןכזו שנישאה לזר, כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה,אם בעלה נפטר או שהתגרשה ממנו, וְזֶרַע אֵין לָהּמן הבעל הזר – וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ,כמו בצעירותה, לפני נישואיה. מאחר שלא נשאר ולד מנישואים אלו – היא חוזרת למצבה הראשון, ו מִלֶּחֶם אָבִיהָ, מהתרומה הניתנת לו תֹּאכֵל. וְעם זאת, עדיין כָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.למשל, אם נולד לה ולד מהבעל הזר, היא וולדה אינם אוכלים מלחם אביה.

וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃

וְאִישׁשאיננו כהן כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה.הדבר מצוי בתרומה, שאינה ניתנת לכהן במקדש דווקא אלא בכל מקום בארץ, ואין היא מסומנת כתרומה. עליו להחזיר לכהן את ערך הקודש, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו,מעין קנס, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הציווי מתייחס לכל העם, אך הוא נאמר בפרט לכהנים – אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'.לא רק הקרבן הקרב על גבי המזבח, אלא גם התרומה שנותנים ישראל לכהן היא קודש, ומשום כך יש להיזהר בקדושתה ובטהרתה ולא לחלקה לזרים.

וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ (פ)

וְהכהנים הִשִּׂיאוּ אוֹתָם, יגרמו לעצמם עֲוֹן אַשְׁמָה, אם ינהגו זלזול בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.