וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃

וְכִי תַשִּׂיג יַד, ישגשג ויצליח גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ,בן לעם אחר היושב ביניכם שאינו עובד לאלוהים אחרים , וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, אחד מבני ישראל ייעשה עני לגביו, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, לאותו תושב שעלה לגדולה, אוֹשיימכר לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר, לצאצא או קרוב של הגר התושב העובד לאלוהים אחרים –

אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃

בשני המקרים המכירה תקפה, אבל אַחֲרֵישהעבד הישראלי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ– אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.חובה על אחד מקרוביו להשתדל לגאול אותו.

אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃

אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹאחֵר מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹשל עצמו, שהרוויח כסף בדרך כלשהי וְנִגְאָל.

וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃

וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים.מכיוון שכל העבדים העבריים משתחררים בשנת היובל – גם עבד שנמצא אצל הגויים ישתחרר ביובל. על כן סכום מכירתו נקבע מראש לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶההעבד עִמּוֹ.

אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃

אִם עוֹדנותרו לו לעבוד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים– לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃

וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל– וְחִשַּׁב לוֹ. כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.בזמן המכירה שולם בעדו סכום מסוים; הוא כבר עבד מספר שנים מוגדר, ולפי זה יחושב ההפרש שאותו יצטרך לשלם, אם ירצה להשתחרר לפני היובל.

כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ.גם הגר היושב בארץ ישראל צריך לנהוג בעבדו הישראלי כפי שנוהגים בשכיר ולא באופן מבזה. לֹא יִרְדֶּנּוּהגר בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ, לפחות כשאתה רואה, שהרי כיוון שאיננו אחד מישראל, אולי אין הוא כופף עצמו מרצונו לחובת התורה כאשר אין משגיחים עליו.

וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, על ידי אחד מקרוביו: דודו או בן דודו, קרוב יותר או רחוק, והוא לא ישיג כסף לפדות את עצמו – וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.כיוון שאני הוא אדונם של ישראל, והם עבדי המיוחדים ומיועדים לי, אי אפשר להשתמש בהם כברכוש, ודרך העבודה בהם מוגבלת באמצעות הדינים הללו.

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם,כינוי מבזה לעבודה זרה, הרואה בה דברי תוהו נמוכים, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה, פסל או מצבה, בין שהם שייכים לפולחן זר ובין שהם נספחים לפולחן שלכם, לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית, מעוטרת לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ,כגון רצפת אבני פסיפס שהן חלק מהפולחן בשעת ההשתחוויה עליהן, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ (ס)

אֶת שַׁבְּתֹתַי, שבתות וחגים, תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ.חובת מורא מקדש כוללת את שמירת סדריו ואת הזהירות ממה שמטמא את הקודש. אֲנִי ה'.