וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃

וְאולם אִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב, דירה ב עִירמוקפת חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ, זכות פדיונו של המוכר עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ. יָמִים, עד שנה בדיוק תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא [ל֣וֹ] חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃

וְאִם לֹא יִגָּאֵלהבית עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה,אם האיש לא הצליח לקנותו שוב בתוך שנה – וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה, הוא יעמוד לַצְּמִיתֻת,לחלוטין לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.הבית יישאר ביד הקונה לעולם ועד ולא יחזור לבעלים הראשונים.

וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃

וּבית מ בָתֵּי הַחֲצֵרִים,יישובים פרוזים, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב– עַל, כמו שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב. גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ,כדין השדות, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃

וְאולם עָרֵי הַלְוִיִּם,כלומר בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם. גם ללויים יש בתי מגורים בערים שונות – גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. בית בערי הלויים אינו נמכר לצמיתות, אף על פי שהעיר מוקפת חומה, כיוון שזהו רכושם הקבוע של הלויים. לגבי אדם אחר, בית העיר עשוי לשמש אותו לצורך כלשהו, אבל בדרך כלל איננו מקור פרנסתו, אך לגבי הלויים, בתיהם הם הנכס היחיד הקבוע שברשותם, ולכן הם שווי ערך לשדות של אחרים.

וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַאֲשֶׁר יִגְאַל, הקונה מִן הַלְוִיִּם– וְיָצָא מִמְכַּרה בַּיִת וְעִיר, או ממכר עיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל– כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִיא, הם אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,ולכן גם אם לא נגאלו על ידי המוכר, יחזרו לרשותו ביובל.

וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ (ס)

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶםשל הלויים, השטח הריק המקיף את עריהם, השייך לכלל אנשי העיר ולא ללוי מסוים, לֹא יִמָּכֵר, כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.

וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃

וְכִי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ, יתמוטט כוחו של האח החי עִמָּךְ– וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ,ולא רק אחיך, שהוא אזרח הארץ אלא גם גֵּר וְתוֹשָׁב– וָחַי עִמָּךְ.יש לסייע לו על מנת שיחיה אתך.

אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, הלוואה נושכת, שככל שעובר עליה הזמן, על הלווה להוסיף תשלום, וְתַרְבִּית,הלוואה קצובה לזמן, שעל הלווה להחזיר יותר ממה שלקח, ואינה מוסיפה לנשוך מעבר לסך שנקצב, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ,שאסר עליך את הדבר, אף על פי שבאמות מידה אנושיות לקיחת הריבית אינה נחשבת עוולה. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.כאשר בן עמך נעשה עני והוא זקוק מאוד לכסף, טבעי להלוות לו כסף. במקרה כזה עלול המלווה לבקש רווחים בעד כספו, ועל כן הוא מוזהר כאן שלא לעשות זאת.

אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּןגם את אָכְלֶךָ.איסור הריבית חל על כל הלוואה ולא רק על כסף.

אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ס)

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.משמעות חזרתה של אמירה נחרצת זו כאן היא: אני הוא האדון, ואני הוא שנותן לכם את רכושכם. על כן אינכם רשאים להשתמש בו אלא כפי שציוויתי אתכם.