menu
small logo

חזור

בְּחֻקֹּתַי

עלייה ו

וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃

וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ,שדה שקנה מאחר, אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ לַה', והרי על גופו של שדה כזה אין לו בעלות גמורה אלא זכות שימוש בו, לכל היותר לחמישים שנה –

רש"י

ואם את שדה מקנתו וגו'.חִלּוּק יֵשׁ בֵּין שְׂדֵה מִקְנָה לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁשְּׂדֵה מִקְנָה לֹא תִתְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ אֶלָּא עַד הַיּוֹבֵל, שֶׁהֲרֵי בַיּוֹבֵל הָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מִיָּדוֹ וְלָשׁוּב לַבְּעָלִים, לְפִיכָךְ אִם בָּא לְגָאֳלָהּ, יִגְאַל בַּדָּמִים הַלָּלוּ הַקְּצוּבִים לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה; וְאִם לֹא יִגְאַל, וְיִמְכְּרֶנָּה גִּזְבָּר לְאַחֵר, אוֹ אִם יִגְאַל הוּא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו — אוֹתוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ, וּפֶן תֹּאמַר "לַאֲשֶׁר קָנָהוּ" הַלּוֹקֵחַ הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מֵאִתּוֹ, וְזֶהוּ הַגִּזְבָּר, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר לאשר לו אחזת הארץ — מִירֻשַּׁת אָבוֹת, וְזֶהוּ בְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמְּכָרוּהָ לַמַּקְדִּישׁ (ערכין כ"ו):

וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃

וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל,את סכום הערך לפי חשבון השנים שנשארו מחמישים השנים, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ, הערך בַּיּוֹם הַהוּא, שבו בא לפדותו. בכך השדה יחזור לרשותו של הפודה, והתשלום יהיה קֹדֶשׁ לַה'.

בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ,למוכר, לַאֲשֶׁר, שהרי לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ.הוא הבעלים ואין בכוחו של המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו. לסיכום, בכל המקרים חוזרים השדות לבעליהם ביובל, חוץ מאשר שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל.

וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ (ס)

וְכָל עֶרְכְּךָ, תשלומי הערכים שדובר בהם, יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל.השקל שווה בערכו לעשרים גרה, שהם עשרים 'גרגרי' כסף, הנקראים בלשון חכמים 'מעות'. למרות שהיו יחידות משקל קטנות יותר, המעה הייתה יחידת כסף בסיסית שעשר כמותה שוות לשקל רגיל, ועשרים – לשקל הקודש, שהוא כפול בגודלו.

רש"י

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש.כָּל עֶרְכְּךָ שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁקָלִים, יִהְיֶה בְשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

עשרים גרה.עֶשְׂרִים מָעוֹת, כָּךְ הָיוּ מִתְּחִלָּה, וּלְאַחַר מִכָּאן הוֹסִיפוּ שְׁתוּת, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֵׁשׁ מָעָה כֶּסֶף דִּינָר, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מָעוֹת לְסֶלַע (עי' בכורות נ'):

אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה, אם נולד בכור זכר לבהמה – לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ, שהרי אין הוא שייך לבעליו, אִם שׁוֹרו אִם שֶׂהלַה' הוּא, כקרבן.

רש"י

לא יקדיש איש אתו.לְשֵׁם קָרְבָּן אַחֵר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ (עי' ערכין כ"ט):

וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃

וְאִםהבכור נולד בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, שאין עליה קדושת קרבן, הרי כשיוקדש – וּפָדָהאותו הבעלים בְעֶרְכֶּךָ, כפי מחירו, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו, כמו בכל פדיון. וְאִם לֹא יִגָּאֵלעל ידי בעליו – וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ.על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף, ולכן אפשר לפדותה או להעבירה לידיים אחרות, ואת הכסף להעביר להקדש. למעשה חל דין פדיון בכור בהמה טמאה בלא הקדשה מפורשת בחמור בלבד. לפי האמור במקום אחר, פודים אותו בשה, ואם הוא נפדה בכסף או בחפצים אחרים – הוא נפדה בשוויו.

רש"י

ואם בבהמה הטמאה וגו'.אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה מוּסָב עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לוֹמַר בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכְּךָ, וַחֲמוֹר אֵין זֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר אֶלָּא טָלֶה, וְהוּא מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, אֶלָּא הַכָּתוּב מוּסָב עַל הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהַכָּתוּב שֶׁל מַעְלָה דִּבֵּר בְּפִדְיוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהֻמְּמָה, וְכָאן דִּבֵּר בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת:

ופדה בערכך.כְּפִי מַה שֶּׁיַּעֲרִיכֶנָּה הַכֹּהֵן:

ואם לא יגאל.עַל יְדֵי בְעָלִים:

ונמכר בערכך.לַאֲחֵרִים:

אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃

אַךְ, לעומת ההֶקדשות, שהם נגאלים או נמכרים, כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹמֵאָדָם, כגון אחד מעבדיו וּמ בְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹשהוא בבעלותו הגמורה של המחרים – לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶםקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

רש"י

אך כל חרם וגו'.נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּדָּבָר, יֵ"אֹ סְתָם חֲרָמִים לְהֶקְדֵּשׁ, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה? בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים, שֶׁפֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי זֶה חֵרֶם לַכֹּהֵן; וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֵן (עי' ספרא; ערכין כ"ח):

לא ימכר ולא יגאל.אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֵן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפֹרָשׁ מִקְרָא זֶה בִּסְתָם חֲרָמִים, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מְפָרֵשׁ מִקְרָא זֶה בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים — שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְיַד כֹּהֵן וְחֶרְמֵי גָּבוֹהַּ נִפְדִּים:

כל חרם קדש קדשים הוא.הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מֵבִיא רְאָיָה מִכָּאן, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפָרֵשׁ "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" לְלַמֵּד שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים חָלִים עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים, וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּכֶת עֲרָכִין (דף כ"ח), אִם נֵדֶר, נוֹתֵן דְּמֵיהֶן, וְאִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָהּ:

מאדם.כְּגוֹן שֶׁהֶחֱרִים עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים: