וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶראדם כלשהו לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.קודם חש יעקב שקרבו ימיו למות, אך עכשיו היה חולה ממש. וַיִּקַּחיוסף אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

וַיַּגֵּדאדם כלשהו לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ.נראה שיוסף התגורר בעיר הבירה, שהיתה מרוחקת מארץ גושן, וביקוריו אצל אביו לא היו שכיחים.וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה,במקום לשכב בה, משום שרצה לקבל את פני יוסף, ואולי גם מפני שישיבה הלמה יותר את אופי השיחה שרצה לנהל אתו.

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי, כינוי לה׳ המבטא את עצמתו ואת גדולתו, נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז,בבית אל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.

וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

וַיֹּאמֶר אֵלַי: “הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם״.את שתי ההבטחות הללו קיבל יעקב בחלומו בבית אל בדרכו לחרן, ובחזון שנגלה לו באותו מקום לאחר שנים רבות, כאשר שב לכנען.

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

למרות שהגדולות שהובטחו ליעקב טרם התגשמו, הן מעניקות לו את הכוח ואת הרשות לברך ולעצב את העניינים הנוגעים למשפחתו וארצו, ולהעבירן לצאצאיו, כאילו הן שלו כבר בהווה – וְעַתָּה, אחרי ההקדמה הזו ומכוח ההבטחה האמורה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם.אני מאמץ אותם אלי. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.בנך הראשון ובנך השני יהיו מעתה כבני הראשון ובני השני. נכדים מאומצים אלו יעלו בדרגה, ויינתן להם מעמד של בנים.

וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וּמוֹלַדְתְּךָ, והילדים אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם. מנשה ואפרים היו בניו הגדולים של יוסף, שנולדו לפני תחילת שנות הרעב. גם אם בזמן הרעב לא נולדו לו ילדים, נולדו לו ילדים לאחר השנים הקשות. כיוון שהם צעירים עדיין, אין הם חשובים לעניין זה, ולכן לְךָ יִהְיוּ,הם יימנו עם משפחתך; אותם לא אאמץ כבנַי. עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.כאשר יחולקו הנחלות בין בני יעקב, הם ייספחו לאחיהם הגדולים יותר. מבחינת השבט והמורשת יכולים הם להימנות עם בני אפרים או מנשה. את שמותיהם של הבנים הללו אין אנו מזכירים עוד.

וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן,כששבתי משדה ארם, מֵתָה עָלַי רָחֵלאמך בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹדהיתה כִּבְרַת אֶרֶץ, מרחק מסוים לָבֹא אֶפְרָתָהולא במקום יישוב. משום כך – וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם, לא באפרת עצמה אלא בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִיא– אפרת – בֵּית לָחֶם.כיוון שלא היה מעשי להביאה לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בחברון, קברתיה במקום פטירתה. ואכן, עד היום מצבת קבורת רחל המשוערת איננה בתוך העיר בית לחם, אלא מחוצה לה, ומן הסתם בעבר היתה רחוקה מהעיר עוד יותר.

וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵףוַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?ייתכן שבגלל ריחוק מקום מושבו של יוסף ממקומו, הוא לא הרבה לפגוש את נכדיו. גם אם פגש את נכדיו כמה שנים קודם לכן, הם השתנו בינתיים; ומעבר לכך, ראייתו של יעקב הידרדרה, ועל כן לא זיהה אותם מיד.

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם,אפרים ומנשה שהזכרת, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה,כאן.וַיֹּאמַרבהחלטיות : קָחֶם, הבא אותם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן,מחמת זקנתו. בעבר כמעט לא היתה דרך לרפא את ירידת הראייה בזקנה. משנעכרה עדשת העין, יכול היה לקוי הראייה רק להבחין בין אור לחושך. לפיכך, יעקב לֹא יוּכַל לִרְאוֹתאלא צללים. וַיַּגֵּשׁיוסף אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶםיעקב, וַיְחַבֵּק לָהֶם.

וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:אחרי שנים כה רבות רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי,לא ציפיתי, לא האמנתי לראות את פניך, וְהִנֵּה, לא זו בלבד אלא הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.בביטוי ההשתאות הזה, מחזק יעקב את עצמו לקראת הברכה.

וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

מנשה ואפרים, שהיו צעירים באותה עת, עמדו בינתיים בין ברכי יעקב. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו. וַיִּשְׁתַּחוּיוסף לְאַפָּיו אָרְצָה.יוסף לא השתחווה ליעקב אלא לה׳, כהכנה להתגלות.

וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם, בנו הקטן, בִּימִינוֹ,כדי שיהיה מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל,היושב מולו. יוסף הניח שהקטן צריך לעמוד משמאלו של אביו. וְאֶת מְנַשֶּׁה, בנו הגדול, בִשְׂמֹאלוֹ – מִימִין יִשְׂרָאֵל, וַיַּגֵּשׁאותם קרוב אֵלָיו.

וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃

ושלא כציפייתו של יוסף, שיעקב יושיט את ידיו הישר על ראשי הבנים – וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶתיד יְמִינוֹ,הסמוכה למנשה, וַיָּשֶׁת, ושם אותה עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּאהיה האח הַצָּעִיר. וְאֶת שְׂמֹאלוֹשל יעקב הניח עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. שִׂכֵּל, השתמש בידיו באופן מושכל, אֶת יָדָיו. המעשה כוון בעליל, כִּיהביא בחשבון ש מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

וַיְבָרֶךְיעקב אֶת יוֹסֵף,אמנם הברכה התייחסה לבניו, אבל ברכת הבנים היא ממילא גם ברכה לאבות. וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו – אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה, שהוליך והנהיג אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

הַמַּלְאָךְ, שליחו של האלוקים, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע,ששמר עלי עד כה, הוא יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִיםמכוחו של ה׳, שולחו. הברכה הראשונה: וְיִקָּרֵא בָהֶם,בבנים האלה, גם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי – אַבְרָהָם וְיִצְחָק.קודם לכן אימץ אותם כבניו, ועתה הוא מוסיף שהם יהיו המשך שמו ושם אבותיו. וכשם שאלוקיו הוליך את אבותיו ואותו כל ימיהם – כך יוליך את נכדיו אלו. וברכה נוספת: וְיִדְגּוּ לָרֹב, יתרבו כמו דגים בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃

בתוך כך, וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם,יוסף הבחין בכך שאביו החליף את ידיו, ובמיוחד שם לב שימינו של יעקב מונחת על ראשו של אפרים, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו.יוסף ציפה שיעקב יעדיף את בכורו, מנשה. כיוון שיעקב היה כבד ראייה, ולא זיהה בעיניו את הדמויות שעמדו לפניו, חשב יוסף שהוא טעה. ושמא הורע ליוסף על כך שיעקב הבין אותו שלא כראוי, שהניח שיוסף עצמו החזיק את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו. כדי לתקן את מה שנראה לו כטעות – וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו,אחז ביד אביו מלמטה, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶהשאני מנסה לשים את ימינך על ראשו – הוא הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ.

וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

וַיְמָאֵן אָבִיו, יעקב סירב וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּימיהו הבכור, בְנִי, יָדַעְתִּיגם במצבי זה, כשראייתי כהה. אכן, אינני מונע ברכה מן הבכור, כי גַּם הוּא,מנשה, יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן,אפרים, יִגְדַּל מִמֶּנּוּבמספר צאצאיו ובעצמתו, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם,ימלא את העולם.

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. את צאצאי יברכו במלים האלה : “יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה״.וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.בניסוח הברכה מקדים אפרים את מנשה, וכך גם בפועל, למרות שמנשה היה האח הבכור, הוא נעשה האח המשני.

וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:הִנֵּה אָנֹכִי מֵת,ולא אשוב אל הארץ בכוחות עצמי. אמנם כעת בניו אינם מנועים לשוב לארץ כנען, ובכל זאת יעקב יודע בנבואתו שהם לא ישובו לשם בשנים הקרובות. אך הוא מבשר לבנו: וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם,ולבסוף – וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.

וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ (פ)

כיוון שכך, מכוחי כאב וכמוריש, אני מוסיף לך מתנה יתרה מעבר לירושות אחיך – וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ.במקום נחלה אחת, ינחלו בניך שתי נחלות. זוהי משמעותה המעשית העיקרית של מתנת אימוצם של אפרים ומנשה כשבטי ישראל. אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.ייתכן שמלים אלה ואזכורה של שכם, מרמזים לכך שיעקב מעניק את העיר שכם ליוסף. ואכן עיר זו היתה בנחלת בניו לדורות, ושם נקבר יוסף.