וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּקמלגלות את עצמו לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיומשום שלא רצה לבייש את אחיו בגילוי סיפור מכירתו בנוכחות משרתיו ושומרי ראשו שעמדו סביבו – וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!וְלֹא עָמַד אִישׁזר אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי.יוסף כבר נתן את קולו בבכי בעבר, אך כאן יכול היה לבכות בקול לפניהם, ולא היה צריך לצאת מן החדר כדי לבכות. וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.אף על פי שהמצרים יצאו לחדר אחר או יצאו מן הבית, עלה באוזניהם שֶׁמע בכיו.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף.ומיד שאל – הַעוֹד אָבִי חָי?שאלה זו תמוהה, שהרי כבר סיפרו לו שאביו חי. ייתכן שקריאה זו לא נבעה משיקול דעת אלא עלתה מתוך ההתרגשות שאחזה בו ברגע הדחוס הזה, בייחוד לאור מלותיו האחרונות של יהודה אליו. מאחר שעם אחיו לא היו לו יחסי קרבה ואהבה, ואילו את אביו אהב, עלתה בו עתה מתוך פרץ רגשותיו שוב השאלה לשלומו – והפעם סוף סוף בכינוי השייכות המייחסו אליו – אָבִי. לחלופין אפשר לנעוץ את שאלתו בחשד שהתעורר אצלו שמא אביו כבר נפטר, ואחיו בדו את הסיפור עליו כדי לאשש את טענותיהם וכדי לעורר את חמלתו. עתה חזר יוסף על השאלה, משום שרצה להתיר את הספק שהטריד אותו. וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.יוסף ידע את האמת לכל אורך הדרך, אבל את האחים אחזו זעזוע, תדהמה ופחד. עד כה נחשב יוסף הבן שנעלם. ייתכן שחלמו שביום מן הימים ימצאוהו כעבד במקום כלשהו, ואולי אפילו ישחררוהו, והנה הוא התגלה לפניהם בתור האדם הגדול שגורלם נתון בידיו.

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּבשקט. עדיין לא פצו פיותיהם בדיבור. וַיֹּאמֶרשוב : אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם.בפעם הזאת תפקידן של המלים הללו כבר לא היה גילוי זהותו. כאן יוסף מדגיש שהוא אחיהם. אמנם אני זוכר אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה,

וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

וְאולם עַתָּה, לאחר מעשה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, ואל תכעסו על עצמכם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.נסו לראות את העניין מכיוון אחר. במקום להתייחס אל המכירה כהפקרָתי, ראו את מה שהשתלשל ממנה. הודות למעשה זה אני יכול עכשיו לתמוך בקיום המשפחה.

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃

כִּי זֶהכבר שְׁנָתַיִםשורר הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר,בהתאם לחלום פרעה.

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ,כדי שתשרדו באמצעות התמיכה שאעניק לכם, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה, להצלה גְּדֹלָה.

וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

והוא מוסיף לפייסם: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים, ואתם לא הייתם אלא האמצעים לשליחות הגדולה. וַיְשִׂימֵנִי לְאָב, לפטרון, לממונה על הממלכה כולה לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: “שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם,ועכשיו – רְדָה אֵלַילמצרים , אַל תַּעֲמֹד,אל תשתהה.

וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁןשבגבולה המזרחי של מצרים, בקרבת ארץ כנען, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם.יבוליה של ארץ מצרים בטוחים יותר משל ארץ כנען, אך גם אם היבול לא יספיק לך, אני אדאג לספק לך את צרכיך שם, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ. שמא תאבד את כל הונך ממכירת רכושך, אם תצטרך להמשיך לקנות אוכל ממצרים, אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ״.

וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם,שאני מדבר בלשונכם. הרי קודם לכן יוסף דיבר מצרית, והתקשורת עמם התנהלה דרך מתורגמן. כאן השווה יוסף בין בנימין, אחיו גם מאם, שבוודאי לא השתתף בהתנכלות אליו, לבין שאר האחים, ובכך ניסה להרגיע את אחיו:

וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃

וְהִגַּדְתֶּם, סַפרו לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶםלגבי יכולתי כשליט, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה.

וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו– סוף סוף התאפשר לו הדבר – וַיֵּבְךְּ,מהתרגשות מן המפגש עם בן אמו, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.אפשר שבתור האח הקטן, היה בנימין כרוך אחרי יוסף.

וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃

לאחר מכן – וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם. יוסף התקיף והשליט נטה גם להתרגש מהר. את זעזועם של האחים מהידיעה שאדוני הארץ הוא יוסף, החליף החשש מפני נקמתו בהם, חשש שכאמור לא פג אף שנים רבות מאוחר יותר. מתוך האשמה שקיננה בהם, ידעו כי אם יעניש אותם יוסף – הצדק יהיה אִתו. וְרק אַחֲרֵי כֵן,לאחר ששמעו את דבריו ואת בכיו ועמדו נוכח התרגשותו וקרבתו אליהם, נרגעו מתדהמתם ומפחדיהם, ואז דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.אנשי החצר, שנשלחו אל מחוץ לחדר, יכלו לשמוע ממנו את בכייתו של יוסף. מן הסתם היו שהציצו והקשיבו דרך החלון או כיוצא בזה. כך נודע להם לֵאמֹר: בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף.אף על פי שלא הבינו את לשונם, קלטו את עיקר ההתרחשות. וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, שהרי עד כה ראו פרעה ושאר המצרים ביוסף עבד, והניחו כי מן הסתם בא ממשפחת עבדים. למרות כשרונו והצלחתו היה משום ביזיון למצרים שעבד מושל בהם. והנה עתה מתאשרים דבריו של יוסף כי מוצאו במשפחה מכובדת, וכי היה בן חורין בתחילתו.

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף:אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ: “זֹאת עֲשׂוּ״.פרעה הציע הצעה דומה להצעתו של יוסף, בין שחשב על כך מדעתו, ובין ששמע כבר את רעיונו של יוסף והסכים עמו. “טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם,בהמותיכם, וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן,

וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃

וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶםמכנען וְאֶתבני בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי. שבו תחת חסותי במצרים, וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ.בתור אחי יוסף ומשפחתו, תיהנו מכל ההטבות שאני יכול להעניק למשתייכים לחצר המלוכה״.

וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃

ואל יוסף אמר: וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, שלא היו מצויות בכנען והיו מוכרות רק בתרבות מפותחת יותר מתרבות הרועים שבה חייתה משפחת יעקב, לְטַפְּכֶם, לילדיכם וְלִנְשֵׁיכֶם,כדי שלא יצטרכו להתייסר בדרכם למצרים. הגברים ירכבו כמובן על בהמות רכיבה. וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם.

וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃

וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם. אל תחששו לחפציכם בדרככם, או לאלו שאתם נאלצים להשאיר בבית. אל תאטו את מסעכם מפני שיקולי איבוד רכוש, כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא.אל תחששו מהוצאות הדרך ומנזקיה, שכן כל צורכיכם יסופקו על חשבוני.

וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.בני יעקב התכוננו לשוב לביתם. וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּיפקודתו של פַרְעֹה, וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ.על העגלות ועל בהמות המשא יוכלו לקחת אוכל רב יותר וגם דברים נוספים:

לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃

לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, כל אחד מהם קיבל חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת,בגדים המחליפים את בגדיהם הקבועים, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף– מתנה מיוחדת לאחיו האהוב, וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת.

וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃

וּלְאָבִיו שָׁלַחמתנה כְּזֹאת, כדלהלן : עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם, בגדים, כלים או מיני מאכלים מעובדים וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ.בנסיעתם הרכובה השתדלו האחים למעט באכילה ולהגיע ליעדם מהר ככל האפשר. לעומת זאת, מסעה של המשפחה על אביה הזקן, נשיה, ילדיה וכל רכושה יימשך זמן רב. שיירה אטית זו תהיה זקוקה למזון רב עבור ימי המסע.

וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃

וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיולביתם, וַיֵּלֵכוּ.בנסיעתם יחדיו לאחר החווייה המרעישה שחוו הם עלולים להאשים זה את זה במכירת יוסף. שמותיהם של ראובן ושל יהודה הוזכרו כמי שחסו עליו במידה מסוימת וניסו למתן או לעכב את המתתו, אך לא ברור מי מהאחים דחף אל מכירתו. כנראה עד כה חשו שהמכירה נעשתה על דעת כולם. עכשיו, כשהתברר שיוסף חי ומעמדו חזק משלהם, הדרך עלולה להיות ההזדמנות לליבון מה שאירע בעבר. משום כך הזהירם יוסף וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תִּרְגְּזוּ, תתקוטטו בַּדָּרֶךְ.

וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃

וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.

וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.קשה לדעת אם שטחו בפני אביהם את כל פרטי ההתרחשות, או שהעדיפו להעלים את חלקם בעניין. לא ידוע אם עד סוף חייו נודע ליעקב מה באמת אירע ליוסף. וַיָּפָג לִבּוֹ. לבו חדל לפעום, אולי התעלף מחמת הזעזוע, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם,משום שנפשו לא היתה מוכנה לחדשות מרעישות אלו. לחלופין, ייתכן שלא האמין לדברי בניו, משום שחשד שהם בודים את הסיפור מלבם לשם מילוי אינטרס עצמי כלשהו.

וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃

מכיוון שכך – וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶםבפרוטרוט. וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ.במראה העגלות המצריות, שהיה להן בדרך כלל תפקיד צבאי, ולא בקלות יוּצאו ממצרים, היה כדי לאושש את סיפורם. וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶםמעלפונו, כשהשתכנע שאכן מדובר בסיפור אמתי. הידיעה שיוסף חי לא רק הפתיעה אותו, אלא החייתה אותו.

וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵלהתמורה בחייו של יעקב מתבטאת גם בהחלפת שמו. שוב כונָּה ישראל, השם שניתן לו כששרה עם אלוקים : רַב,די לי ש עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי.איני זקוק עוד לדבר. אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.