וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃

יעקב לא הציע פתרון לשמעון הנתון בשבי ואף לא לבעיית המזון. הוא הסתפק בביטוי חששותיו, והעדיף להשאיר את המצב כמות שהוא על פני ההסתכנות באפשרות שהציעו בניו. אולם – וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ.

וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם: שֻׁבוּאל מצרים ו שִׁבְרוּ, וקְנו לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה,שאף על פי שהיה בנו הרביעי של יעקב, כבר בזמן מכירת יוסף באו לביטוי מנהיגותו ומעמדו – כמעמדו של בכור, לֵאמֹר: הָעֵד הֵעִד בָּנוּ, התרה בנו מפורשות הָאִישׁ, אדוני הארץ לֵאמֹר: “לֹא תִרְאוּ פָנַי,ולא תוכלו לקנות כאן דבר, בִּלְתִּי, אלא אם כן אֲחִיכֶםיהיה אִתְּכֶם״.

אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃

ולכן אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ – נֵרְדָה, נרד למצרים וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.

וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃

וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ – לֹא נֵרֵד, כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ “לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם״.

וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃

וַיֹּאמֶרשוב יִשְׂרָאֵל, יעקב : לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?לשם מה סיפרתם לו שיש לכם אח נוסף, ולהביא בכך את הצרה הזאת?

וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃

וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ.האיש לא פתח בפשטות בשאלה על אחינו. תחילה שוחח אתנו שיחה כללית ובה שאל עלינו ועל מולדתנו, וענינו לו לפי תומנו. אולם במהלך החקירה שאל לֵאמֹר: “הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי?״יוסף היה מעוניין לדעת זאת מסיבותיו הוא, אך מבחינתם זו היתה שאלה טבעית, לאחר שסיפרו לו שהם בני אב אחד. וכן השאלה – “הֲאם יֵשׁ לָכֶם אָח?״ וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.ענינו לו בהתאם לשאלותיו. הֲיָדוֹעַ נֵדַע,האם יכולנו להעלות על דעתנו כִּי יֹאמַר: “הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם״?!אילו שיערנו שידרוש דרישה זו, בוודאי היינו נזהרים.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָהשוב אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיוובאופן נמרץ יותר : שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת – גַּם אֲנַחְנוּ, גַם אַתָּה, גַּם טַפֵּנוּ,שהרי מצוקתנו ממשית.

אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃

ולבסוף הוא מבטיח: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ,אהיה הערב להשבתו, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.חטאי לא יימחה לעולם, הן בימי חיי הן לאחר שאמות.

כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּעד עכשיו, משום שאתה סירבת לשלחו, ואנחנו לא לחצנו, כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.היינו כבר יכולים לרדת למצרים ולחזור פעמיים.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם:אִם כֵּן אֵפוֹא, מכיוון שאין ברירה – זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת, מתנובתה המשובחת של הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה.מתנה תוכל לרכך גם את לבם של אנשים רמי מעלה. יעקב הציע לשלוח לאדוני מצרים מן הגדל בכנען, ואינו מצוי במצרים. מְעַט צֳרִי, בושם, או: תרופה שהופקה אז כמעט רק בעמק הירדן, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת, בשמים וָלֹט,מין תמרוק, בָּטְנִים, פֵּרות עץ האֵלָה, המכונים היום פיסטוקים. פרות אלה נחשבים למשובחים ואינם גדלים במצרים. וּשְׁקֵדִים,שאף הם אינם צומחים במצרים.

וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, סכום כסף כפול קְחוּ בְיֶדְכֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם.אל תשכחו אותו, כי ייתכן ששם יזכרו אותו וידרשוהו. אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.אולי פקידים שגו ובמקום להניח את הכסף במקומו הכניסוהו לשקיכם עם התבואה שקניתם.

וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃

וְאֶת אֲחִיכֶםבנימין קָחוּ, וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר,שמעון, וְאֶת בִּנְיָמִין, וַאֲנִי – כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.אם יארע בחיי אסון נוסף – הרי אני כבר מלומד באסונות.

וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן, וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין,שאולי זכר את תווי פניו, ואם השתנה מאוד עם השנים – יוסף שיער שזהו אחיו הצעיר. וַיֹּאמֶריוסף, שהיה שר נכבד בעל ארמון, ותחתיו פקידים ומשרתים, לַאֲשֶׁר, לממונה עַל בֵּיתוֹ: הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁיםהאלה אלי הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח,שחט בעלי חיים, וְהָכֵןארוחה, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם.הם יהיו אורחַי. כיוון שמשפחתו המצרית של יוסף היתה קטנה, כשהגיעה קבוצת אורחים גדולה, היה צורך להתחשב בנוכחותם בתכנון הארוחה.

וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃

וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף. וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁיםבֵּיתָה, לביתו של יוֹסֵף.

וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃

וַיִּירְאוּ, פחדו הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.בוודאי תהו: הרי הגענו למצרים לשם קניית תבואה – מדוע הובאנו לארמונו של השליט? וַיֹּאמְרוּ: עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים.בוודאי השליט מתכוון לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ, למצוא טענות כנגדנו וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ, ובסופו של דבר – לָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃

לפיכך – וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.

וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיֹּאמְרוּעוד קודם כניסתם לבית : בִּי אֲדֹנִי, בבקשה, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר, לקנות אֹכֶל.

וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃

וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן, וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ, וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ,כפי שהיה, וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ.ראשית כול, אנו מבקשים להשיב את הכסף, שנמצא באמתחותינו כנראה בעטיה של טעות.

וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃

וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.אין זו אשמתנו. איננו יודעים כיצד אירע הדבר, אך מובן מאליו שנשלם הכול.

וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃

וַיֹּאמֶרהאיש : שָׁלוֹם לָכֶם. אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן, אוצר חבוי בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם. כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי.הכסף שהייתם חייבים לשלם כבר הגיע אלי. ייתכן שיוסף שהיה מסודר, מאורגן ונאמן הורה להכניס את התשלום עבור תבואתם לאוצר המלוכה. ובאמתחת האחים הניח מתנה על חשבונו. וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.מן הסתם, לפי ההוראות שקיבל.

וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵףכאורחים, וַיִּתֶּן מַיִםלפניהם, וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶםלאחר ההליכה הארוכה והמעייפת, וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.הוא דאג לכל צורכיהם.

וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃

וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם.האחים ערכו את המנחה, שהיתה עד כה ארוזה על גבי החמורים, באופן נאה, כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם.כיוון ששמעו מהאיש שיישארו לאכול בביתו, תהיה להם הזדמנות להעניק לו את המתנה.

וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה,וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.כאן נתקיים החלום הראשון; אחד עשר האחים המבקשים בר, שהתכוונו להסב על שולחנו של יוסף – השתקפו בחלום כאלומות המסבות סביבו, ועתה השתחוו ליוסף המשביר.

וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃

גם יוסף התנהג באופן ידידותי – וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם,ומעבר לכך – וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹםל אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי?

וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו [וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃]

וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ, עוֹדֶנּוּ חָי. וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּלאות הערכה ותודה כלפי השליט החולק להם כבוד בשאלתו לשלומם ולשלום אביהם.

וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃

וַיִּשָּׂא עֵינָיו,וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָישתביאו הנה ?וַיֹּאמַר: אֱלֹהִים יָחְנְךָ,יטה אליך חסד, ירחמך, בְּנִי.בהיותו צעיר, פונה אליו יוסף כאל בן.

וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃

וַיְמַהֵר יוֹסֵף,כִּי נִכְמְרוּ, התחממו, כלומר התעוררו רַחֲמָיו, אהבתו אֶל אָחִיו,שאותו לא ראה שנים רבות, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת,ולכן מיהר וַיָּבֹא הַחַדְרָה, לחדרו הפרטי וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃

וַיִּרְחַץ פָּנָיו,כדי להסתיר את בכיו, וַיֵּצֵא, וַיִּתְאַפַּק,התחזק, החזיק מעמד. וַיֹּאמֶרלעבדיו : שִׂימוּ לָחֶם.

וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃

וַיָּשִׂימוּ, הגישו לחם לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם, וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם.גם למכריו ולאנשי ביתו המצרים הוקצה שולחן משלהם. בשרשרת התמיהות שתמהו האחים על התנהגותו ודבריו של יוסף, הם תהו עתה על בחירתו של יוסף, הנראה מצרי, שלא לאכול עם המצרים, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת, עם הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם.הדת המצרית אסרה עליהם לסעוד עם העברים.

וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃

בתור המארח, יוסף הושיבם ליד השולחן, וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיוכל אחד במקום שהועיד לו יוסף, הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ,לפי סדר גיליהם. וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.כיוון שהפרשי הגילים בין בני יעקב לא היו גדולים, קשה היה לשער את סדר היוולדם עתה, כשהם אנשים מבוגרים.

וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת, העניק מתנות מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם. וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת.לבנימין נתן מתנה גדולה פי חמש ממתנות אחיו. וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.הסעודה הפכה למסיבת רֵעים.