וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, בר, תבואה בְּמִצְרָיִם,שהרי יוסף לא מכר את התבואה לבני המקום בלבד, אלא גם לזרים. נראה כי כיוון שיעקב ומשפחתו היו בעיקר אנשי מקנה, מצוקתם היתה מידית פחות ממצוקתם של החקלאים שסביבם. על כן – וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ?אל תציגו את עצמכם כחריגים, שמא תגרמו לכך שהרעבים שסביבנו יביטו עלינו בעין רעה או יתנפלו עלינו.

וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה, עשרה מאחיו של יוסף לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם,שכן ככל שיגיעו אנשים רבים יותר, הם יוכלו לשאת כמות גדולה יותר של תבואה.

וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃

וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵףגם מצד אמו, לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת, עם אֶחָיו. כִּי אָמַר: פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יעקב לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִיםהאחרים מארץ כנען שביקשו לקנות תבואה במצרים, כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. הוּא הַמַּשְׁבִּיר, האחראי על מכירת התבואה לְכָל עַם הָאָרֶץ.יוסף לא עסק רק במכירת המזון; הוא גם פיקח על התנהלות המכירה, ובמהלכה נדרש לשקול גם שיקולים פוליטיים סביב סיפוק התבואה ולדאוג שהזרים לא יסכנו את שלום המדינה. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף,וכשראו את השר הגדול, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָהכמו הקונים האחרים.

וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם.אף על פי שעברו למעלה מעשרים שנה מאז, ומראם בוודאי השתנה, יוסף הכירם בלי קושי, כיוון שהגיעו יחד והיו לבושים במלבושים האופייניים להם. ובכל זאת – וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם,התנהג כלפיהם כאיש נכרי, כאילו לא הכירם. וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.יוסף השתמש בסמכויותיו כדי להערים עליהם קשיים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם?וַיֹּאמְרוּבתמימות גמורה : מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל.

וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, זיהה אותם אחד אחד, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ,משום היה מבוגר יותר, לבושו השתנה, זקנו צמח, כנראה תספורתו היתה מצרית, והוא כונה בפי כול צפנת פענח, ומעבר לכל אלה – מן הסתם האחים הניחו שהוא בינתיים מת, ובוודאי לא העלו על דעתם לראותו במעמד כזה.

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם,ובכל הקורות אותו בעקבותיהם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:אינכם קוני תבואה תמימים. מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.אתם סוכני עם זר. נשלחתם לראות את נקודת התורפה של מצרים.

וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיוביושר : לֹא אֲדֹנִי, וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.

כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ,אנחנו. אכן אנו קבוצה, אך איננו מרגלי אויב אלא אחים. כֵּנִים, אמתיים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.אנחנו אנשים ישרים ופשוטים, ומעולם לא עסקנו בריגול.

וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לֹא,אינני מאמין לכם, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.באוזנַי סיפורכם מופרך.

וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃

האחים, שהיו רועי צאן פשוטים, לא ידעו כיצד להתגונן בפני האשמתו של מושל מצרים, המופקד על שמירת ביטחונה. מתוך מצוקתם לא יכלו אלא לספר את האמת על עצמם, גם אם אין סיפור דבריהם מתקשר לנושא. וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.

וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר “מְרַגְּלִים אַתֶּם״.אכן הצגתכם, על כל פרטיה, משכנעת מאוד, אך בכך יש כדי להפלילכם כשקרנים מיומנים וכמרגלים ערמומיים.

בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה,שבועתו בחיי פרעה היא השבועה החמורה ביותר, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.לא תוכלו לצאת מכאן, עד שיבוא לכאן אחיכם. רק כך תוכיחו שהסיפור המופרך שהשמעתם באוזני – נכון.

שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶםמארצו, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם,האם אתם מספרים סיפור אמתי, וְאִם לֹא – חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.מאחורי דבריו של יוסף מצויה ההנחה המתקבלת על הדעת, שכשמרגלים נתפסים מנסים לעתים להצילם, אך אין שולחים לעזרתם מרגל נוסף. על כן, אם ישלחו את האח הקטן, יעיד הדבר על קרבת המשפחה ביניהם, וישלול את המזימה הצבאית שיוחסה להם.

וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃

וַיֶּאֱסֹף אֹתָםבפקודתו אֶל מִשְׁמָרלמעצר, שם ישבו במשך שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ,שהרי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.כאדם הגון, שאינו יכול להוכיח את חשדו –

אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶֽם׃

אִם כֵּנִים אַתֶּם,אם סיפורכם אמתי, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵרכעירבון בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם,בבית המשמר שבו אתם יושבים, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.מפני שאם אכן באתם לקנות אוכל, היעדרכם הוא אסון למשפחותיכם, והוא גם כרוך במניעת אוכל מהן.

וְאֶת־אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן׃

יוסף יבטא ביחסו כלפיהם שילוב של רחמים עם זהירות: ברחמיו הוא יאפשר להם לשוב לביתם, ומתוך הפגנת זהירות שמא הם מרגלים ידרוש: אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַיבביקורכם הבא, וְכך, כשתביאו אותו, יֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, וְלֹא תָמוּתוּברעב או על ידי שלוחַי. וַיַּעֲשׂוּ כֵן,פקודתו התמלאה – ניתן להם אוכל כקונים מן השורה, והם נשלחו לביתם.

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַחְנוּ֮ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

עד כאן דיבר יוסף אל אחיו. ייתכן שכלא אותם בנפרד – כל אחד בתא לעצמו, ורק עתה שוחחו ביניהם. עמידתם מול האשמה חסרת שחר זו מעוררת בהם נקיפות מצפון עתיקות מן הטראומה הזכורה להם היטב של מכירת אחיהם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל, באמת אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ.כולנו היינו שותפים במכירתו של יוסף. בנימין היה אז צעיר מדי ולא היה שותף למכירה, וגם עתה איננו עמנו. נוכח הכוח הגדול מהם שהשליכם אל בור בית הסוהר והאשים אותם ללא הצדקה, חוו האחים מצב דומה למצב שאליו הכניסו את יוסף. היזכרות זו מעוררת אותם לחוש שהם מקבלים עתה את עונשם. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת,כעונש משמים.

וַיַּעַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם ׀ לֵאמֹ֛ר אַל־תֶּחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם־דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ׃

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶםאז לֵאמֹר: “אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד״, וְלֹא שְׁמַעְתֶּםבקולי, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁמשמים. אנחנו גרמנו למותו, ועכשיו אנו מקבלים כגמולנו.

וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּינֹתָֽם׃

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ, מבין יוֹסֵף,העומד שם בזמן שהם משוחחים ביניהם, שהרי עבורם הוא מצרי שאינו יודע את שפתם, כִּי הַמֵּלִיץ, המתורגמן, בֵּינֹתָם,והוא שתרגם עד עתה את דברי יוסף אליהם ואת דבריהם אליו.

וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת־שִׁמְע֔וֹן וַיֶּאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם׃

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ,יוסף פנה מהם ובכה חרש. לאחר מכן – וַיָּשָׁב אֲלֵהֶםכשליט מצרי, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם. וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.הם ראו שפקודותיו התמלאו. מאסרו של שמעון לא יהיה קצר, שכן גם אם האחים יחזרו מיד, הרי הדרך הכפולה אורכת לא מעט זמן.

וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת־כְּלֵיהֶם֮ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל־שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן׃

וַיְצַו יוֹסֵףאת אנשיו, וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, את שקי האחים בָּר, תבואה, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ.בתור הממונה שהשלטון מסור בידו, הורה יוסף שיוכנס לשקיהם התשלום ששילמו בעבור התבואה, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ.אולי בבית הסוהר לא ניתן להם מזון, והם אכלו מצידתם. על כן דאג להם יוסף לצידה חדשה. וַיַּעַשׂאחד מפקידיו לָהֶם כֵּן.

וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־שִׁבְרָ֖ם עַל־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וַיֵּלְכ֖וּ מִשָּֽׁם׃

וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם,את התבואה שקנו, עַל חֲמֹרֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם.

וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃

בדרכם חזרה – וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ, לָתֵת מִסְפּוֹאמן התבואה שבשק לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ, וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ,בתוך שקו.

וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ׃

וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי,הכסף ששילמתי, וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי. וַיֵּצֵא לִבָּם,הם הזדעזעו, וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ?הם לא הבינו כיצד קרה הדבר, וחשו שהאירועים המוזרים והחריגים הללו באים להענישם על עוונותיהם.

וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר׃

וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן, וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם, לֵאמֹר:

דִּ֠בֶּר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת־הָאָֽרֶץ׃

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת.וַיִּתֵּן, האשים אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ.

וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים׃

אנחנו מצדנו נהגנו כראוי – וַנֹּאמֶר אֵלָיו: “כֵּנִים אֲנָחְנוּ,כלבנו כך פינו, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִיםמעולם.

שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת־אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ. הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״.

וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת־רַעֲב֥וֹן בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: “בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם – אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶתשבר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְ֠הָבִיאוּ אֶת־אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֮ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת־אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת־הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ׃

וְאולם הָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם,ואחר כך – אֶת אֲחִיכֶםאשר בבית הסוהר אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ״.תוכלו לקנות תבואה ואף לסחור במצרים, כשאר הזרים המביאים מארצם חפצי ערך כדי למכרם או להמירם בתבואה. האחים ביקשו להדגיש באוזני אביהם שיוסף הסכים לתת להם את כל הזכויות, אם רק ינוקו מחשד.

וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה־אִ֥ישׁ צְרוֹר־כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת־צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ׃

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם,בעת שרוקנו את התבואה משקיהם, וְהִנֵּהגילו שמציאת הכסף בשק לא היתה מקרה יחיד, אלא אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ, כספו של כל אחד מהם נמצא בְּשַׂקּוֹ. וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם, וַיִּירָאוּ.משראו עם אביהם את הכסף המוחזר, פחדו.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֙נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת־בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם.יעקב לא ידע את האמת על מכירת יוסף, אך האשים אותם האשמה כללית: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְעכשיו גם שִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ,שכן הוא יושב בבית הסוהר, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?!אתם רוצים שאשלח אתכם את בנימין?! עדיין אני כואב את היעלמותו של יוסף. ייתכן שכל זה נוגע בכם, אך אינכם יכולים להשתתף בצערי במלואו – עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.צרות אלו במלוא עוצמתן נופלות רק עלי, כאָב.

וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל־אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת־שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם־לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל־יָדִ֔י וַאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵןהבכור, כדוברם של אחיו, אֶל אָבִיו לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית. אתן לך את שני בנַי כעירבון כך שתוכל להמיתם, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ, את בנימין עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.אני אשא באחריות להשיבו הביתה בשלום.

וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה׃

מן הסתם כל אחד מן האחים הציע הצעה כלשהי, שכן כולם רצו לחזור ולפדות את שמעון, וליישר את ההדורים עם המצרים, אך יעקב התעקש – וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִיהקטן עִמָּכֶםלמצרים, כִּיכידוע לכם, אָחִיו מֵת, וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָרמאמו. ואם קְרָאָהוּ, יקרה לו אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ – וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה, אמות מתוך הידיעה הנוראה בדבר אבדנם של שני בניה של רחל. על כן לא ארשה שבנימין ייפרד ממני.