וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃

שלא כעשו, שעבר להר שעיר – וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹבעוד בחיי אביו בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף. משעה שיעקב חזר לכנען, הסיפור בעיקרו יתמקד ביוסף. אף על פי שיעקב היה עדיין חי ופעיל, קורותיו כמנהיג וכיוצר התמעטו והלכו, והמוקד עבר ליוסף. בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת, עם אֶחָיו בַּצֹּאןשל הבית, כהמשך למסורת רעיית הצאן של המשפחה, וְהוּא נַעַר, צעיר, או: משרת אֶת, בחברת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו,שהיו קרובים לגילו מבני לאה. יעקב לא הפגין את מעמדם הנחות של בני השפחות, אדרבא, בברכותיו לבניו הוא השווה את מעמדם של בני השפחות לבני רחל ולאה. ובכל זאת, בפועל היה פער בין מעמדם למעמד בני הגבירות. כיוון שיוסף היה קרוב אליהם, ולמרות חברותו עמם – וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם,הלשין על התנהגויותיהם הבלתי-ראויות.

וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃

וְיִשְׂרָאֵל, יעקב אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ,בנו הקטן. אמנם בנימין, שהיה אף הוא בן האשה האהובה, רחל, היה קטן ממנו, אך אישיותו בלטה פחות. יעקב העדיף את יוסף בן רחל, בהיותו האישיות המבריקה ביותר בבניו, כפי שיעלה מן ההמשך. נראה שרחל אמנם מתה, אך זכרהּ לא מת. להלן יוזכר שאף יוסף היה יפה תואר ויפה מראה, וייתכן שתווי פניו הזכירו את תווי פניה של אמו. קל לשער שיוסף הועדף על פני בניו הראשונים של יעקב גם מפאת המעשים שעשו הם: ראובן סרח בתוך המשפחה, ומעשיהם של שמעון ולוי באנשי שכם עוררו מורת רוח ביעקב. וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים,כתונת מיוחדת שלא דמתה לבגדיהם של שאר האחים.

וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו,העדפת יוסף בלטה לעין הן ביחסו הכללי של יעקב לבנו והן בכתונת שעשה לו – וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.לא היו מסוגלים לקיים אתו תקשורת נינוחה. הם נמנעו מלפתוח עמו בשיחה והרחיקוהו ככל האפשר.

וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.שנאתם גברה משום שסיפר להם.

וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים,קושרים אֲלֻמִּים, אלומות, קבוצות שיבולים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶהכרגיל. אף שבעיקר היו רועים, היו להם גם שדות משלהם. וְהִנֵּהבמקום שאלומתי תהיה מונחת לצד שאר האלומות – קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָהעל עמדהּ.

וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃

וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם,האלומות המואנשות בחלום נעו סביב אלומתי, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, שהבינו שהחלום רומז למשילתו של יוסף בהם : הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?!אין לך סיכוי לכך. וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.שנאת האחים ליוסף, שנבעה מהיותו הבן המועדף ומן הדיבורים השליליים שדיבר עליהם באוזני אביו, הוחרפה עוד בשל יומרתו שהתבטאה בחלום שחלם. היה עליהם להתמודד לא רק עם אח מועדף אלא עם אדם שבראשו מקננים רעיונות מגלומניים.

וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר,כנראה בלילה אחר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו.בחלום הזה, שלא כבראשון, גם יעקב נטל חלק. על כן יוסף סיפר את החלום גם לאביו.

וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃

וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ?!לבטח אין זה חלום אמתי, שהרי השמש והירח אמורים לייצג את ההורים, ואם כן – הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, האם ייתכן שאני ואמך ואחיך נבוא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!ומעבר לכך, הרי אמך כבר מתה, ולבטח החלום לא עתיד להתגשם.

וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו,האחים קינאו בו הן בשל החלומות החריגים שחלם הן בגלל תגובת אביהם. יעקב לא גער בו, כאחיו, על יומרת השווא, אלא רק טען כנגדו שהחלום לא יתממש. וְאָבִיו שָׁמַר, זכר אֶת הַדָּבָר.אף על פי שבחוג המשפחה יעקב אמר שחלומות יוסף אינם אלא חלומות הבל, הוא זכר את החלום שכן האמין שאצורה בו משמעות.

וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה, לךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם.כיוון שהצאן עשויות להימצא שבועות וחודשים מחוץ לדיר, וכאן הרחיקו בניו מחברון עד שכם, יעקב היה מעוניין לשמור על הקשר אתם. וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּנִי.

וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃

וַיֹּאמֶר לוֹ: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר.סַפר לי על הקורות את אחיך ואת הצאן. וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן.אמנם חברון ממוקמת בהרים, אך ייתכן שמשפחת יעקב ישבה בעמק שבשולי חברון. וַיָּבֹאיוסף שְׁכֶמָה.

וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה.למרות שחיפש קבוצה שלמה של רועים ועמם עדרים לא קטנים, יוסף התקשה למצאם. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ?מה אתה מחפש?

וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃

וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.בוודאי הסביר כיצד הם נראים, וביקש מידע מן האיש.

וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ: נָסְעוּ מִזֶּה,מכאן, כִּי שָׁמַעְתִּיאותם אֹמְרִיםזה לזה : “נֵלְכָה דֹּתָיְנָה״, לדותן, ומן הסתם אכן הגיעו לשם. וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק,לבדו ומן הסתם במקום מבודד, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.שנאתם כלפיו היתה כה עמוקה וקיצונית, שכשפגשו אותו לבדו מחוץ לבית אביהם, התעוררה בהם המשאלה להיפטר ממנו.

וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, חלומותיו העצימו את שנאתם כלפיו, ועל כן בכינוי גנאי זה ביטאו את איבתם וליבו אותה. הַלָּזֶה, ההוא. ביטוי המורה התנכרות. יוסף היה בעיניהם כזר עוין. הנה הוא בָּא.

וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹתהמצויים באזור וְאָמַרְנוּ: “חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״.כיוון שבמקומות הבלתי-מיושבים מצויות חיות בר, אם נישאל על גורלו, נוכל לתלות את מותו בחיה טורפת. וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן,שבתור בכור חש אחריות, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.אין לנו צורך בהריגתו.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ.הוא ימות ברעב. אל לנו להרגו בידינו. וכאן מסופר מה עלה במחשבתו של ראובן – לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.אולי ראובן לא היה שותף באיבתם הקשה של שאר אחיו, ומשום כך פעל תחילה למניעת הריגת יוסף, ולאחר מכן ניסה לשכנעם לזרוק אותו לבור מתוך מחשבה שיחלצוֹֹ משם וישיב אותו הביתה.

וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃

וַיִּקָּחֻהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה.והכתוב מעיר: וְהַבּוֹרהיה רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.לא ברור באיזו עונה אירע הדבר, אבל כיוון שיצאו למרעה – נראה שהיתה זו תחילת הקיץ לכל המאוחר. בתקופה זו אפשר עדיין למצוא בורות שהתמלאו במי גשמים. בכל זאת, הם נמנעו מלהטביעו בבור מלא מים.

וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם.הם לא ראו במעשה זה מעידה שמעדו ברגע של חולשה. מצפונם לא מנע מהם לקבוע סעודה בעת שאחיהם משווע ממעמקים. וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת, שיירת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָדשבעבר הירדן. במשך דורות רבים עד קרוב לימינו היו נוהגים נוסעים מן הצפון למצרים לחצות את הירדן מערבה ולהמשיך לעבר השפלה דרך עמק דותן הנושק לעמק יזרעאל. וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת, בשמים בכלל,או: בושם מסוים וּצְרִיהנחשב לבושם יקר מאוד שצמח בארץ אף לאחר ימי הבית השני. על הרומאים אמרו שהיו משלמים את מחירו בזהב. צרי הגלעד היה מפורסם, וקרוב לוודאי שצמח בעיקר בעמק הירדן. וָלֹט.נראה שאף הוא צמח ששימש להפקת בושם. הוֹלְכִים לְהוֹרִידאת הבשמים הללו מִצְרָיְמָהכדי לשווקם שם.

וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע, מה נרוויח מכך ש נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ,ונסתיר את העניין?!

לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּלעבד לַיִּשְׁמְעֵאלִיםשהזדמנו לכאן. הישמעאלים ירחיקו אותו מכאן, וְעל כל פנים יָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ,אנחנו לא ניגע בו, כִּיאחרי הכול אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא,ואל לנו לפגוע בו. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו,קיבלו את עצתו של יהודה.

וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר.היו שזיהו את המדיינים הסוחרים עם הישמעאלים שנזכרו בפסוק הקודם – כל אלה הם נוודים סוחרים. אחרים ראו במדיינים קבוצה שונה, שהיא שמשכה והעלתה את יוסף. וַיִּמְכְּרוּ, לפי הפירוש הראשון, אחי יוסף, ולפי הפירוש השני – המדיינים, אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים. לפי הפירוש השני, האחים לא התנגדו למכירה, ושמא לא ידעו עליה כלל, כי קדמום המדיינים ומכרוהו, ואולי האחים הם שיזמו את העלאת יוסף על ידי המדיינים ואת מכירתו לישמעאלים. יוסף נמכר בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף,סכום ניכר שהתחלק ביניהם. וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר,מכאן שלא היה אתם בעת המכירה, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר. וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיומחמת צער ודאגה לגורלו.

וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃

וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?!מה יקרה לי?! הוא חש שבתור האח הגדול האחריות לילד רובצת על כתפיו.

וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃

עליהם להכין את סיפור הכיסוי להיעדרו של יוסף – וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים,תיש קטן, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּםשל השעיר, הדומה לדמו של אדם.

וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃

וַיְשַׁלְּחוּליעקב אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ – הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא, אִם לֹא?אפשר להכיר שזוהי כתונת פסים, אבל האם זוהי כתונתו של יוסף או של אדם אחר. אנחנו לא שמנו לב לפרטיה, אך אתה, שעשית את הכתונת, בוודאי זוכר אותה.

וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃

וַיַּכִּירָהּ, וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִיהיא זו. חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.אפשר להיווכח שחיה טרפה את יוסף. האחים סיפרו שמצאו את הכתונת בלבד. שרידי הגופה לא נשארו, מפני שהחיה אולי גררה אותם למקום מושבה, אך כיוון שהיא לא אכלה את הבגד, נמצאה הכתונת לבדה.

וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו,כאבל, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו, כל הנשים שבבית, כולל נשי בניו לְנַחֲמוֹ. וַיְמָאֵן, יעקב סירב לְהִתְנַחֵם,למרות ניסיונות הסביבה לנחמו. וַיֹּאמֶר: כִּידבר לא ישנה את המציאות, אלא אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה,אל השאול. וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, את יוסף אָבִיו.אמנם יעקב לא ידע בוודאות מלאה על המוות, שהרי הגופה לא נמצאה, אבל ישנן ראיות נסיבתיות לכך שיוסף נטרף.

וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃ (פ)

וְהַמְּדָנִים, המדיינים הסוחרים, מָכְרוּ אֹתוֹ– את יוסף אֶל מִצְרָיִםכעבד לְפוֹטִיפַר, שהיה סְרִיס. ביטוי זה אינו אומר בהכרח שסורס, אלא שהיה שר בעל תפקיד בהיכל המלך פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים,הממונה על ההוצאות להורג, התליין הראשי של המדינה. נראה שיוסף נחשב סחורה טובה, שכן היה בחור יפה תואר בן שבע עשרה, שעד כה לא עבד עבודה קשה מדי. מן הסתם מכרו אותו לקונה האמיד, שיכול היה לשלם תמורתו במיטב כספו.