וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃

כיוון שיעקב ישב בקרב משפחתו של לבן — וַיִּשְׁמַעיעקב אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה.מתוך קנאתם דיברו בני לבן בינם לבין עצמם סרה ביעקב, ואמרו כי גדל על חשבונם.

וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃

נראה כי השמצות אלו הגיעו גם לאוזני לבן — וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.גם אם לבן לא השתכנע בטענותיהם, התעורר בו חשד כלפי יעקב, והדבר התבטא בפניו ואולי בהתנהגותו.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃

באותו זמן — וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.ה' הורה לו לשוב, אף על פי שלא הגדיר מתי עליו לעשות זאת.

וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָההַשָּׂדֶה אֶל צֹאנולשם שיחה והתייעצות פרטית, שכן ידע שזו תהיה שיחה טעונה.

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃

וַיֹּאמֶר לָהֶן: רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם.התנהגותו של אביכן כלפי השתנתה. וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃

וְאַתֵּנָה, אתן יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן,

וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי,לא עמד בהסכמים בינינו, וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, שינה את תנאי השכר שלי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.פעמים רבות, ובכל זאת לֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי,לי.

אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃

אִם כֹּה יֹאמַרלבן : "נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ", לך יהיה הצאן שיש עליו נקודות — וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים.וכך הרווחתי. וְאִם כֹּה יֹאמַר: "עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ" — וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים.מדברי יעקב מתברר שלבן ניסה לשנות את החוזה פעם אחר פעם, ובסופו של דבר ניכר כי על יעקב שורה ברכת שמים.

וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃

וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי.ה' הוא שהעביר אלי צאן ממקנה אביכן.

וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃

וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים,הזכרים, הָעֹלִים עַל הַצֹּאן,המפרים את הצאן, הם עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים,במגוון צבעים מעורבים, אף על פי שלא תמיד כך היה במציאות.

וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: "יַעֲקֹב!" וָאֹמַר: "הִנֵּנִי".

וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃

וַיֹּאמֶר: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ,ולכן אני בא לסייע לך. גם אם אינך רואה זאת עדיין במציאות, מה שאתה רואה בחלומך יתגשם, והצאן שייוולד יישא כתמים ונקודות שונות על גופו.

אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃

אָנֹכִי הָאֵלשפגשת ב בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה,שיצקת עליה שמן להקדישה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת,הגיע הזמן שתשלם נדרך וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ?!איננו חשות קשורות למשפחת אבינו.

הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּתמורת עבודתך. הרי לא היה זה הסכם נישואין רגיל, הכרוך בהענקת מתנות גדולות בין בני הזוג, אלא עסקה מסחרית. וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ.אפילו חלק מכסף זה לא ניתן לנו; כולו עמד לשימושו של אבינו בלי כל היסוס.

כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃

כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ — לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ.כל העושר והרכוש שבידך הם שלנו ושל בנינו. וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ — עֲשֵׂה.אנחנו מוכנות לעזוב את ביתנו ולנסוע אתך.

וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים.

וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃

וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ, מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם, לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.נראה כי האריזות וההתארגנות למסע יכלו להתרחש בזכות היעדרותם של לבן ובניו —

וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ.וצאנו, כאמור, הורחק כדי להפרידו מצאן יעקב. גז הצאן ארך כמה ימים, ויעקב ניצל את ההזדמנות.וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים, אלילי הבית, ייתכן שהיו אלו צלמיות בדמות אדם שנועדו לכישוף, אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי, עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.יעקב לא גילה במלים ולא רמז במעשים שהוא עומד לנסוע.

וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, עם צאצאיו וכל רכושו, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר,נהר פרת. לאחר מכן פנה לדרום מערב. וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיואל הַר הַגִּלְעָד.יעקב ביקש לשוב בדרך הנוחה ביותר — דרך עבר הירדן המזרחי.

וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁילאחר יציאתו של יעקב, כִּי בָרַח יַעֲקֹב.

וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו, את בני המשפחה הקרובים עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים.גם לבן נזקק לזמן התארגנות. כיוון שהניח שיעקב פנה לשוב לכנען, הוא ואנשיו רדפו אחריו בכיוון זה. הם היו צריכים להספיק ללכת לא רק את מהלך שלושת הימים שהיה ביניהם מלכתחילה, אלא גם את המרחק שהספיק יעקב לעשות בינתיים. על כן ארך המרדף שבעה ימים. וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ,לבן השיג אותו בְּהַר הַגִּלְעָד.לבן הצליח לעבור מרחק גדול זה, משום שהוא ואנשיו לא היו עמוסים במשפחה ובהתחייבויות, וייתכן שאף רכבו על בעלי חיים.

וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר, זוהי לשון קשה וחמורה יותר מאמירה, עִם יַעֲקֹב. לבן לא הצטווה שלא לשוחח אתו כלל, אלא להימנע מדיבורים נוקבים עם יעקב. מִטּוֹב, מפיתוי ושידול עַד רָע,איומים.

וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃

וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, בגלעד, וְגם לָבָן תָּקַע אֶתאוהלי אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד.שני המחנות היו קרובים זה לזה, ואז הגיע לבן אל מחנה יעקב —

וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי, וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב?!לבן יכול היה לשער שהן אינן שבויות, אבל בכעסו שש להאשים את יעקב. כזכור, לבן ראה ביעקב את מי שהביא לשגשוגו הכלכלי, ובריחתו הפתאומית של יעקב ערערה אותו.

לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ,ברחת בהיחבא, וַתִּגְנֹב אֹתִיאת לבי, וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי,הרי אילו הודעת לי — וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר,הייתי נפרד ממך בחגיגיות ובכבוד.

וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לא הנחת לי לְנַשֵּׁק לְבָנַי, לנכדי וְלִבְנֹתָי.כנראה בעקבות החלום ניסה לבן תחילה להימנע מאיום על יעקב, והסתפק בנזיפה — עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ,עשית מעשה טפשי; הרי אילו לא ברחת ולא נהגת בכל התחבולות המיותרות הללו, אילו הודעת לי על כוונותיך — הייתי עושה את רצונך.

יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃

בסופו של דבר לא יכול היה לבן להתאפק ואיים: יֶשׁ לְאֵל יָדִי, יש בכוחי ובכוח אנשַי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע,ואני נמנע מכך. שוב לא הצליח להתאפק וגילה — וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר: "הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע".

וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃

וְעַתָּהגם אם הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, משום שהתגעגעת לְבֵית אָבִיךָ,לאחר עשרים שנות שהייה מחוץ לבית, ולאחר שנפסק הקשר בינך לבין משפחתך — לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?

וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃

וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן:על שאלתך לסיבת בריחתי — כִּי יָרֵאתִיממך, כִּי אָמַרְתִּי: פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.חששתי שתשלח אותי לבדי, כשם שהגעתי לבדי.

עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃

ועל גנבת התרפים — עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה,הוא יומת. נֶגֶדלעיני אַחֵינוּ, בני משפחת יעקב ובני משפחת לבן, שאף הם נחשבים כבני משפחת יעקב, בייחוד לאחר שנות שהותו הממושכות של יעקב בחרן. הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי. אתה רשאי לחפש אצלי, וְאם תמצא דבר שלקחתי ללא רשות, קַח לָךְ. וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.אילו ידע זאת, לא היה אומר שאותו אדם לא יחיה, אלא מסתפק בהבטחה להשיב את התרפים, ואולי היה מבטיח גם לפצות על גנבתם. יעקב הניח שלבן בא אליו בעלילת שווא, מפני שהוא מחפש תואנה לקרב, ולכן ביקש לנקות עצמו לגמרי מכל חשד.

וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃

מכיוון שלבן קיבל רשות לבדוק אם חפציו נמצאים ברשות יעקב — וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת,השפחות, וְלֹא מָצָא. וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל.נראה כי לנשות יעקב היו אוהלים משלהן.

וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל,במסע ארוך לא היו מניחים על הגמל אוכף קטן בלבד, אלא כר גדול, מעין מרבד. תחתיו הניחה רחל את התרפים. וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא.

וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ: אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי,תכעס, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ,לפניך, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי.אני נידה, וקשה לי לקום.על כן לבן לא המשיך לשוחח אתה, ולא ביקש ממנה לעמוד. וַיְחַפֵּשׂגם בשאר חלקי האוהל, וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃

כיוון שיעקב חשב שאין שחר לסיפור התרפים, הוא חש מבוזה נוכח החיפוש שערך לבן באוהלו ובאוהלי נשיו — וַיִּחַר לְיַעֲקֹב,יעקב כעס, וַיָּרֶב בְּלָבָן. וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן: מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ, רדפתָּ אַחֲרָי?!

כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ?אדרבא, אם מצאת חפץ כלשהו השייך לך — שִׂים כֹּה,פה נֶגֶד, לעיני אַחַי וְאַחֶיךָ.הרי יש כאן אנשים המכירים את שנינו, ויודעים בדיוק מהו רכושך — וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ.מן הסתם יעקב לא היה מעוניין במשא ומתן, אבל מכיוון שכעס, החל לשטוח את טענותיו:

זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ.כל השנים הללו שרתה בעדרך ברכה. אפשר לפרש את דבריו גם כטענה: את כל האחריות הטלת על כתפי בשנים הללו, וכלל לא הבאת בחשבון שטליים וגדיים עלולים למות. כאשר מתה רחל או עז, תבעת את התשלום עבורם ממני. וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃

טְרֵפָה, בהמה שנטרפה בידי חיות בר, וניתן לזהות שנטרפה, משום שהטורף משאיר ממנה חלק, לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָבטענה שאין זו אשמתי. לרוב נהגו שהעובד אינו אחראי לנזקי הטריפה, וכשמתרחשת תקלה כזאת, העובד מביא את הטרפה לבעלים, והם רואים הפסד זה כנזק טבעי של 'כוח עליון'. בכל זאת, אומר יעקב, גם כשנטרפה בהמה אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה,הייתי צריך להשלים את חסרונה. מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה,בין שנגנב אצלי דבר ביום, ובין שנגנב בלילה. הטלת עלי אחריות לכל הנזקים.

הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃

הָיִיתִי בַיּוֹם,כשרעיתי את צאנך בשעות היום, אֲכָלַנִי חֹרֶב,יובש, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי,משום שהייתי צריך לשמור על הרכוש ללא הרף.

זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ,משום שהסכמנו שאקבל מקצת מן הצאן, ואתה — וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים,כפי שאמר גם לנשיו.

לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, כינוי לה', מי שיצחק פוחד ממנו, הָיָה לִי,אתי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִיולא דאגת לי. אֶת עָנְיִיסבלי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי, עבודתי באמונה רָאָה אֱלֹהִים, וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.הרי אתמול בלילה הוא דיבר אתך והוכיח את צדקתי.

וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃

לבן לא הודה בדבר, אלא חזר והדגיש את טענתו: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת, נשיך הן בְּנֹתַי, וְהַבָּנִיםשלהן הם בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי. וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא.כל מה שיש בידך לקחְתָּ ממני, ולכן הכול שייך לי. וְלִבְנֹתַי — מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ.אינני יכול להילחם בך, שהרי אלו הם בנותי ונכדי. לאמתו של דבר הכול שייך לי, אך לא אציק לבני משפחתי. אנו מסיימים עתה את התקשרותנו, ולא נתראה עוד.

וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

רק למען העתיד — וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן,וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה,סימן לזיכרון.

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו, ילדיו שאולי כבר היו חזקים, עבדיו ושאר בני המחנה שלו : לִקְטוּ אֲבָנִים. וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָלמסביב למצבה, וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּלכחלק מכריתת הברית.

וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וַיִּקְרָא לוֹ, לגל הזה לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא,שם שפירושו בארמית עתיקה, השגורה בפי לבן, 'גל העדות', וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וַיֹּאמֶר לָבָן: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃

וְהַמִּצְפָּה,שם המקום שהיה באזור, גם הוא יעיד, אֲשֶׁר אָמַרלבן : יִצֶף, יִצְפה ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ,כיוון ששוב לא ניפגש, ה' הוא שישגיח שהכול יתנהל כראוי —

אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, וְאִם תִּקַּח נָשִׁיםנוספות עַל בְּנֹתַי,ואז יקופח חלקן של בנותי. לפיכך אתה מתחייב שלא לעשות זאת. אינני יכול לעמוד על קיום הדברים הללו — אֵין אִישׁ עִמָּנוּ,שיבדוק וימסור לי דין וחשבון. רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי, העמדתי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.אף שלבן לא עשה זאת, הוא זוקף את המעשה לזכותו.

עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃

עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי, שאני לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה, ושאתה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.ייתכן שניפגש בעתיד, אך לא כלוחמים זה בזה.

אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ,וכן אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם.עבור לבן אלוקי אברהם, אלוקי נחור ואלוקי תרח הם היינו הך. בעיניו אלו הם אלוקיהם של שני הצדדים ושל סבם המשותף. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹבשיקיים את ההסכם הזה, בְּפַחַד, באלוקי אָבִיו יִצְחָק.

וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם,סעודה חגיגית יותר המיועדת לכל הנוכחים במקום. וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.