וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃

על כן — וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו.הליכתו נעשתה קלה, שכן חש עתה מלֻּווה, שמור ומוגן. וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.בני המזרח, ובתוכם הארמיים.

וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃

וַיַּרְאבקרבת חרן וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ,לצד הבאר, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.פתח הבאר, שנועדה לשימוש אנשי העיר וצאנם, נחסם באבן גדולה, כדי שזרים לא יוכלו להשתמש במימיה.

וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר.רק כאשר נאספים שם כל רועי העדרים יחדיו, ביכולתם לגלול את האבן הכבדה. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן, וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃

וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר,המתגורר בחרן? ייחוסו לנחור סבו ולא לבתואל אביו מחזק את ההשערה שבתואל כשלעצמו לא היה אישיות חשובה. וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ.

וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃

וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ?וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.אם תרצה לדעת פרטים נוספים — שְׁאל אותה. נראה כי אין לרועים אלה עניין לדבר עם הזר.

וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃

יעקב אינו מרפה מהם, ופונה אליהם שנית — וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה.עדיין לא החשיך היום, והצאן אמור להמשיך לרעות. הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.מדוע אתם ממתינים כאן במקום לרעות את הצאן?

וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃

וַיֹּאמְרוּ:היינו רוצים להשקות את הצאן, אך לֹא נוּכַל,שכן האבן גדולה, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלֲלוּרועי העדרים אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃

קודם לכן אמרו לו רק שרחל מתקרבת לבאר. ובינתיים — עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְרָחֵל בָּאָה, הגיעה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ, כִּי רֹעָה הִיא.זה היה תפקידה במשפחה.

וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, קרובת משפחתו, בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,צאן השייך לקרוב משפחתו, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹבלבדו וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.יעקב היה חזק בגופו, והיה מסוגל להרים אבן ששלושה רועים לא יכלו להרים.

וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל,נשיקת חיבה לילדה קרובת משפחה. וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּמתוך התרגשותו. לאחר הליכה ממושכת של מאות קילומטרים, שארכה לו בוודאי כמה חודשים, שבהם לן בכל לילה במקום אחר, פגש סוף סוף במשפחתו.

וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃

אחרי כל המעשים, התחיל יעקב לדבר. וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי, קרוב משפחת אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא.היא בוודאי שמעה על דודתה שנסעה למרחקים. עתה הוא מתוודע בתור בנה. רחל, הצעירה, התרגשה לשמע הידיעה, ועל כן — וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ,שהגיע בן אחותו, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹכיאה לקרוב משפחה. עם זאת, בשל אופיו הבעייתי של לבן, שיתגלה בהמשך, היו שפירשו כי קבלת הפנים הזו נעשתה מתוך מניעים זרים. וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.ייתכן שסיפר לו שהגיע כדי ליצור קשרים עם משפחת הדוד, ושמא הסביר גם את נסיבות בריחתו מביתו.

וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי, קרוב משפחה שלי אָתָּה.וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, עם לבן חֹדֶשׁ יָמִים.יעקב לא רק ישב אצל לבן, אלא גם התחיל לסייע לו, שכן חש מחויבות כלפי מארחיו קרובי משפחתו.

וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃

לאחר חודש ימים, וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הֲכִיהאם משום ש אָחִי, קרוב משפחתי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?!מכיוון שאתה רוצה לעבוד, יש לנהוג בך באופן מסודר. הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃

כאן מופיעה הערה: וּלְלָבָןהיו שְׁתֵּי בָנוֹת, שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.

וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת.דבר-מה בעיניה היה פגום, ייתכן שעיניה היו רגישות, ואולי משום כך לא יצאה למרעה. ייתכן שעיניה היו כחולות, ועיניים כחולות נחשבו כרגישות יותר לאור השמש. וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר, יפה מבחינת פרטי המראה שלה וִיפַת מַרְאֶה,מבחינת המראה הכללי שלה. יופיה היה מושלם.

וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל,בין אם התעוררה אהבתו מיד כשראה אותה באה עם הצאן, ובין אם אהב אותה משהכירה מקרוב במשך החודש שבו חי בביתם. וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּעד רָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה,מעבר לשכר עבודתי שאני מקבל בכך שאני סועד על שולחנך. יעקב לא הביא עמו כסף, מוהר או מתן. על כן שילם בעבודתו. נראה שגם לבן ראה בשבע שנות עבודה תמורה הולמת לבתו רחל, ולכן קיבל את הצעתו.

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃

וַיֹּאמֶר לָבָן:טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר.שְׁבָה עִמָּדִי. אני מקבל את ההסכם ואת תנאיו.

וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵלשֶׁבַע שָׁנִים. וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.כיוון שיעקב אהב את רחל, שבע שנות עבודה נראו לו תשלום ראוי והגון עבורה.

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן:הָבָה אֶת אִשְׁתִּי,כפי שסיכמנו, כִּי מָלְאוּ יָמָי,השלמתי את ימי העבודה שקבענו, וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.במשך כל אותן שנים רחל היתה מיועדת ליעקב, כעין מאורסת לו, ועתה ביקש להשלים את התהליך בנישואין.

וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּהחתונה.

וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃

וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּחלבן אֶת לֵאָה בִתּוֹהגדולה, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו,אל יעקב. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ,שכן הניח שהיא רחל.

וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ, לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָהכחלק ממתנות החתונה.

וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃

וַיְהִי בַבֹּקֶר,יעקב גילה — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה. וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי?! הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃

וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.לפי מנהגנו, הבכירה נישאת לפני אחותה הצעירה. זוהי עסקת חבילה —

מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת,השלם את שבוע הנישואין של הכלה הזאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, את האחות השנייה בַּעֲבֹדָהתמורת העבודה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.בנותי חביבות עלי במידה שווה, וכל אחת מהן שווה בעיני לשבע שנות עבודה. אמנם חשבת שאתה עובד עבור רחל, אך למעשה עבדת עבור לאה. אם אינך מסתפק בה — עליך לעבוד שבע שנים נוספות.

וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב, שהיה זר במקום ובודד, כֵּן.בעל כרחו נכנע לתנאיו של לבן. וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת,השלים את שבוע הנישואין של הבת האחת — לאה, וַיִּתֶּן לוֹלבן אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה.לבן לא רצה שרחל תמתין עוד שבע שנים. כנראה הגיעה לפרקה בעת שבה יעקב חשב לשאתה.

וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃

וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.

וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵליותר מִלֵּאָה.אף שלא היתה אִתו בראשונה, העדיף אותה על לאה. וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת,כפי שהוסכם.

וַיַּ֤רְא יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָהבאופן יחסי לרחל, לכן עזר ה' ללאה, ומיד — וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ,היא הרתה, וְרָחֵלהיתה עֲקָרָה.כיוון שהן נישאו ליעקב בהפרש של שבוע ימים, בלטה העובדה שלאה הרתה, ואילו אחותה נותרה חשוכת ילדים.

וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְהוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן,כִּי אָמְרָה: כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁיכאם בנו.

וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃

כעבור זמן וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמֶר: כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.הסבר זה של לאה מפורש יותר, אולי משום שהיחסים נעשו מובהקים. מן הסתם הולדת ראובן לא שינתה באופן מהותי את יחסו של יעקב ללאה, לכן שם בנה השני אינו מבטא את תקוותה להיות אהובה, אלא את היותה שנואה.

וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמֶר:בוודאי עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה, יתקרב אִישִׁי אֵלַי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים.יעקב יהיה מרוצה מכך שילדתי לו בן נוסף, שכן הולדת בן היא חלק מהגשמת ייעודו של יעקב — הפיכתו לעם. ככל שיתרבו בניו — כך יתקדם תהליך זה. עַל כֵּן קָרָאיעקב שְׁמוֹ לֵוִי, שאף הוא שמח בילד שנוסף ונלווה אליו.

וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן.וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה',לה' על האושר שבלידת כל הילדים הללו ובאמהוּת. עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה,מלשון הודאה. וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.תקופה מסוימת היא נשארה אם לארבעה בנים, ולא המשיכה ללדת באותו קצב.