וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,זמן לא רב לאחר המאורעות הקודמים, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.זוהי ההתרחשות הראשונה המתוארת כניסיון יזום על ידי אלוקים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם.וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.אין במלה זו רק אישור לכך שאברהם שמע את פניית ה', אלא ביטוי לנכונותו לקבל את הפקודות.

וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃

וַיֹּאמֶרלו ה' : קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ,שהרי בנו האחר של אברהם גורש; יתר על כן, נאמר כבר לאברהם שיצחק הוא הוא בנו האמתי, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק,אמירה ארוכה זו נועדה להדגיש מה ה' עומד לבקש ממנו — וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה,שהמסורת מזהה אותה עם חלק מירושלים של היום, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃

שוב אברהם הזדרז — וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר,כיוון שקיבל פקודה בלילה או מעט לפני הלילה, הוא השכים קום כדי למלאה. וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ,שעליו הוא נוסע לצרכים שונים, כדי לטעון עליו דברים שונים לקראת המסע, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו, עוזריו, משרתיו אִתּוֹ. וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה.כיוון שנאמר לו להעלות את בנו לעולה, והוא לא ידע אם יימצאו לו עצים במקום ההקרבה, הוא חטב עצים במקומו. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.הוא ידע היכן המקום, ואליו הוא צעד.ההליכה הרגלית ממנה עד אזור ירושלים נמשכת שעות רבות. מכיוון שברשותם היה חמור אחד, והם הלכו יחדיו, ארכה ההליכה מספר ימים.

בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: שְׁבוּ לָכֶם,הישארו, חכו לי פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַריצחק נֵלְכָה עַד כֹּה,עד שם, עד אותו מקום, וְנִשְׁתַּחֲוֶה,במשמעות רחבה — נתפלל או נעשה מעשה של פולחן, העשוי לכלול גם קרבן, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.אברהם לא רצה לגלות לאיש שהוא בדרכו לשחוט את בנו. הוא ביקש ליצור בלב הנערים את הרושם שהוא ויצחק יקריבו את קרבנם במקום כלשהו, ולאחר מכן ישובו אליהם.

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ.בנשיאת העצים עליו משתתף יצחק כבר עתה בקרבן. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ.נראה שאין הכוונה לאש בוערת, אלא לכלי או לחומר שבאמצעותו מבעירים אש, וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת,הסכין, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו,כעת, כשהיו לבדם, וַיֹּאמֶר: אָבִי.וַיֹּאמֶר, שוב הגיב אברהם, כפי שהגיב לקריאתו של הקדוש ברוך הוא בתחילת הפרשה : הִנֶּנִּי,אני מאזין בדריכות, אני מוכן, בְנִי.אברהם לא התנתק מאהבתו כלפי יצחק, ולא ויתר על הקשב כלפיו. הוא העלה את בנו לקרבן, בלי שתתערער תחושת האבהות החמה המקננת בו.וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים,אבל אם אנחנו הולכים להקריב קרבן — חסר פה דבר — וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?היכן הקרבן?

וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָםמשפט טעון ביותר : אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ,ימצא את מה שיהיה הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי.כאן בוודאי התעוררו ביצחק מחשבות נוספות: ומה אם לא יימצא השה? מה משמעות צירוף המלים הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי? יצחק ידע בוודאי על קיומם של פולחני הקרבת ילדים בעולם שסביבו.וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.אם קודם לכן הלך אברהם הטרוד והדואג לצד יצחק, הבן המטייל בפשטות עם אביו, עתה שמע יצחק מלים מפחידות ביותר, ובכל זאת לא ברח או נעלם, אלא המשיך ללכת לצד אביו, באחדות.

וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים, וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ,קשר את ידיו ורגליו, כדי שיישאר במקומו ולא יזוז. וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.עכשיו יצחק מוכן להיות קרבן.

וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, הסכין לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם,כיוון שאין המלאך מדבר בשם עצמו, אלא הוא שליחו של ה', הרי דבריו הם דברי ה'. וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם.וַיֹּאמֶרשוב : הִנֵּנִי.אברהם תמיד דרוך ומוכן, אף בעיצומה של פעולה על-אנושית כזו.

וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃

וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה.אינך נדרש לשחוט אותו, ואף לא לפצעו או לעשות בו טקס סמלי כלשהו. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו,הסתבך בסבך העצים. בדרך כלל איל, ואפילו איל שקרניו גדולות, אינו מסתבך בסבך בקרניו. יתר על כן, איל זה הופיע פתאום במקום שבו נמצאים בני אדם. משום כך, אברהם הבין שהאיל לא הגיע במקרה, אלא הוא סימן ומופת, ולכן — וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּאשבו התרחש כל המאורע ה' יִרְאֶה, ה' הרואה תמיד, אֲשֶׁר יֵאָמֵרגם הַיּוֹם, לאחר זמן לגבי ההר הזה : בְּהַר ה' יֵרָאֶה,ה' יֵרָאה בהר הזה.

וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם,

וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה,וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ.

כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃

כשכר על מסירותך מכאן ואילך — כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.

וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃

וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ,הכול יברכו את עצמם שיהיו דומים לזרעך, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.

וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (פ)

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו,וַיָּקֻמוּ, וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע,שם המשיך לשבת שנים.

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ׃

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,זמן ניכר לאחר מכן, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה,אשת נחור, גַם הִיא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.הידיעה הגיעה מחרן שבאזור גבול תורכיה וסוריה, שם התגוררו אחיו נחור ומשפחתו. נחור הוליד כמה בנים —

אֶת־ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם׃

אֶת עוּץ, שם ארמי מסורתי, בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם,שהיה כנראה אדם חשוב, ראש הארמים. מלבד אברהם, יתר משפחתו הפכה למשפחה ארמית.

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃

וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל.בנו הקטן של נחור.

וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה.כנראה היו לו ילדים נוספים. בהמשך נזכר בנו לבן — שהיה מבוגר מרבקה, אך לענייננו נוגעת הולדת רבקה לבתואל, מפני שרבקה תיכנס בהמשך לסיפורנו בתור אשת יצחק. חשוב לציין כאן שאברהם ידע שיש במשפחתו לפחות בת אחת העשויה להתאים ליצחק. ואולי עליה חשב כאשר שלח בפועל שליחים אל משפחתו שבחרן. שְׁמֹנָה אֵלֶּה,את שמונת האחים הללו, יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.

וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה׃ (ס)

וּפִילַגְשׁוֹשל נחור, וּשְׁמָהּ רְאוּמָה, וַתֵּלֶד גַּם הִיאבנים: אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.