וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

כיוון שיעקב ומשפחתו חיו בקרבת העיר שכם — וַתֵּצֵא דִינָה,ה בַּתהקטנה של לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.דינה, שחייתה עד כה בעיקר בנדודים ובמדבר, הגיעה לראשונה אל העיר והתחברה לבנותיה.

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ.הנערה הזרה מצאה חן בעיני בנו של נשיא הארץ. וַיִּקַּח אֹתָהּ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ, אנס אותה.

וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃

מן הסתם, לא היתה זו הבחורה הראשונה שביחס אליה ניצל שכם את מעמדו באופן הזה, אלא שהפעם הוא לא נטש את הבחורה לאחר מכן, אלא — וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב. וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ,יתר על כן — וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ.אף על פי ששכם בוודאי היה חזק ממנה, הוא ניסה לפתותה להינשא לו.

וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃

וְיַעֲקֹבשָׁמַע כִּי טִמֵּא, חילל אֶת דִּינָה בִתּוֹ.השמועה הגיעה אליו לביתו, וּבָנָיו הָיוּ אֶת, עם מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹבולא עשה דבר עַד בֹּאָם.

וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃

ובינתיים — וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹעל אפשרות הנישואין. אילולא מעשה האונס שקדם לכך, לא היה דופי בפנייתו זו של חמור.

וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶהמיד כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁיםעל כאבה של אחותם ועל חרפתה, וכן — וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, במשפחתו של ישראל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב. וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂהבשום מקום, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבתו של אדם חשוב.

וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, נשיא הארץ, אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם. תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃

מעבר להצעת שידוך זו, מציע חמור גם הצעה פוליטית, שבאמצעותה אולי הוא מבקש לפייס את אבי הנערה על מה שעולל לה בנו — וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ.השידוך הפרטי יהפוך לקולקטיבי. נהפוך ליחידה אחת, או לפחות תהיה קרבה רבה בינינו — בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.

וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃

וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּבקביעות, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ,ושוטטו בה לצורכי עסקכם או להנאתכם, כאילו היא מקומכם, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.עד כה קניתם בכסף רב שדה אחד קטן, ועתה אני מציע לכם התיישבות חופשית, איחוד מסחרי וחברתי. חמור, שהלך כנראה בשליחות בנו, התעלם מן האירוע הבעייתי שקדם לפנייתו, ודיבר כאדם מיושב הרוצה לשדך את בנו עם בן השכן.

וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יה וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.בניגוד לחמור, שביקש להתנהל כראוי, שכם דיבר מתוך להיטות.

הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי,כל סכום שתקבעו אשלם, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.

וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב, יעקב לא הגיב, אולי משום שהיה שבור מן האירוע, או משום שהפך עם השנים, או כתוצאה מהמפגש עם המלאך, לאדם סביל יותר. אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה, בהטעיה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.בניגוד לשכם וחמור, שהתעלמו מן האונס שברקע והציגו את הצעתם כהצעת נישואין רגילה, בני יעקב הזכירו זאת, משום שרצו להנכיח את עצם העלבון, וגם משום שרצו שבהסכם תובא בחשבון חומרת הפגיעה.

וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃

המרמה שבתשובתם, הנובעת מכוונת זדון, נעוצה בנימוק הבא: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ.ערל אינו תיאור של מצבו הפיסי של האדם גרידא, אלא זהו ביטוי גנאי עבורנו. על כן במצב הנוכחי אין אפשרות לדון על נישואין.

אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת, נסכים לָכֶם — אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.כיוון שהערל בזוי בעינינו, לא נוכל להפוך דומים לכם, ועליכם להסכים לִדְמות לנו.

וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃

וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ, וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.

וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל, וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּהביתה וְהָלָכְנוּ.

וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.מתשובת בני יעקב הם הסיקו כי הצעתם התקבלה, אם רק ימולו את עצמם.

וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃

וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב. וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.נראה שהיה הבן הבכור ויורש העצר.

וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃

וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם.לרוב מאחורי שער העיר היתה רחבה, ובה היו מתכנסים חשובי העיר. וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם,בהצגתם את ההצעה השמיטו את עובדת אהבת שכם לדינה, שאינה מעניינם של תושבי שכם, ובוודאי גם לא היתה משכנעת אותם לבצע מעשה קיצוני כל כך. הם פנו אליהם בהצעה פוליטית וכלכלית בלבד, לֵאמֹר:

הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים, ביחסי שלום הֵם אִתָּנוּ, וְטוב בעינינו כי יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ. וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם.באותה עת היתה שכם עיר קטנה, ומסביבה היה שטח רחב פנוי, כך שיש די מקום לכול. אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.כדי לשכנע את אנשי העיר, חמור ושכם שינו מן הניסוח שבו פנה חמור ליעקב: בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.

אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ, יסכימו לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד, בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר, כפי ש הֵם נִמֹּלִים.שכן הערלה והמילה הם סימנים מובהקים להפרדה.

מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃

מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם — הֲלוֹא לָנוּ הֵם.אנחנו נבלע אותם מבחינה כלכלית ומבחינה תרבותית, וכך נזכה ברכוש רב. אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם — וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.איחוד לאומי וכלכלי זה אינו תובע מחיר גדול — רק קיומה של הדרישה הקטנה הזו.

וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃

וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ, וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.מבוגרים בני תרבויות שונות עוברים את ניתוח המילה, אך זהו תהליך לא נוח וכואב, הרבה יותר מאשר מילתם של תינוקות.

וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים,במצב כאוב זה לא נוח לאנשים לצאת מבתיהם. אמנם אין הכאב משתק אותם, אך הוא מוריד את כושרם לנוע ולפעול. וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ.דווקא הם יזמו מעשה זה, משום שדינה היתה גם בת אמם, ועל כן הם היו קשורים אליה במיוחד. לא מוסבר כאן מדוע לא השתתף ראובן במעשה. וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, בביטחון, שכן העיר, שפניה אל איחוד עם משפחת יעקב, לא התגוננה מפניהם, והנימולים אף היו מוגבלים ביכולותיהם הפיסיות. שמעון ולוי הלכו מבית לבית וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.

וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב.כנראה הריגתם היתה ניכרת לעין יותר — אולי כרתו את ראשיהם. כל אותה עת נשארה דינה כבולה בבית שכם, אולי במעמד של כלה-לעתיד, ועתה וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃

בְּנֵי יַעֲקֹבהאחרים, שלא השתתפו בהריגה, בָּאוּלאחר מעשה עַל הַחֲלָלִים,כדי לקחת מהם את חפצי הערך, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר,הם חשו שיש לכך צידוק מוסרי — אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.נראה שגם אם תושבי העיר לא סייעו בפועל לאונס, הם שיתפו פעולה בכך שלא עיכבו בעד שכם; הרי הוא לא פיתה את דינה בעדינות, אלא לקחהּ בכוח מתוך חבורת הנערות שהיתה, מן הסתם, בעיר.

אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃

אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.

וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃

וְאֶת כָּל חֵילָם, רכושם וְאֶת כָּל טַפָּם, ילדיהם הקטנים, וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.כמו במלחמה הם שבו שבויים ושללו את כל הרכוש.

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי:עד כה הייתי נקי ומקובל, וכעת עֲכַרְתֶּם, לכלכתם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי, להעלות את סרחוני בְּיֹשֵׁב, בעיני יושבי הָאָרֶץ — בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי. וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר,אנשים ספורים, קבוצה קטנה. כיוון שאנחנו זרים, ופגענו באחד מעמי כנען, עמי הארץ השכנים עלולים לנקום בנו את נקמת שכם או לנסות להרתיענו מלנהוג כך בערים אחרות, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ (פ)

וַיֹּאמְרוּשני הבנים: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!האחים לא השלימו עם היחס כלפי אחותם, שאותה ביקשו להעביר מיד ליד כחלק מעסקה כלכלית, וטענו בתוקף שאסור שדינה תהיה מושא למקח וממכר.

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב: קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶלבני בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ, עבדים, שפחות ושאר הנלווים אליו : הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם,שנלקחו כשלל מאנשי שכם, או שהיו חלק מרכושם של הנלווים אל יעקב. ובנוסף על כך — וְהִטַּהֲרוּ, רחצו, טִבלו במים, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם,בגדיכם.

וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי׃

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.

וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם׃

ואכן — וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם,שחלקם היו מקושטים בצלמי אלילים. וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַתעץ הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם, ליד שְׁכֶם.

וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י ׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב׃

וַיִּסָּעוּ.בסוף העניין הקודם נאמר, שיעקב חשש שמא הריגת אנשי שכם תעורר רצון נקם ביושבי הערים הסמוכות, והנה — וַיְהִי חִתַּת, פחד, יראת אֱלֹהִים, פחד גדול מאוד שלא יכלו להסבירו עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.היו גם סיבות טובות לדבר: תושבי הערים האחרות לא ידעו מהו גודל המחנה של יעקב; ומשהגיעו לאוזניהם הדי השמועה שמשפחתו הרסה את שכם, נפלה עליהם אימה מיעקב. מן הסתם לא ידעו את פרטיה של ההתרחשות. יתר על כן, יש להניח שהיחסים בין הערים הללו היו רופפים למדי, שכן תושביהם לא הגיעו בהכרח ממוצא משותף. על כן בוודאי חלק מתושבי הערים שבסביבות שכם היו אדישים לאירוע, ובחרו להימנע ממעורבות בעניין שלא נגע בהם.

וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ׃

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן — הִיא בֵּית אֵל, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו׃

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם,למקום המזבח אֵל בֵּית אֵל.בשם זה ה' עצמו הזדהה לפניו כשהיה בחרן. כִּי שָׁם נִגְלוּ, נגלה אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.

וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת׃ (פ)

בדרך אגב מסופר כאן: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה.באותה עת היתה דבורה זקנה מאוד, שהרי שנים רבות קודם לכן ליוותה את רבקה מחרן לארץ כנען. כמובן, עכשיו כבר לא שימשה כמינקת. בתור בת הלוויה הוותיקה של רבקה, מעמדה במשפחה היה בכיר ממעמדן של שאר משרתות, וכנראה רחשו כלפיה כבוד וחיבה יתרה. וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל,לרגלי ההר שבו שכנה בית אל, תַּחַת הָאַלּוֹןשצמח שם, וַיִּקְרָא שְׁמוֹשל העץ אַלּוֹן בָּכוּת,כציון האבל עליה.

וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ׃

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.גם התגלות זו, כמו בצאתו לחרן, היתה בבית אל.

וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָעד כה היה יַעֲקֹב. לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.אף על פי שיעקב התבשר עוד קודם לכן על שינוי שמו, אז שמע על כך מפי המלאך, ובהקשר של מאבק, ועתה אושר השם על ידי ה'.

וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי.שם זה מרמז על עצמתו של אלוקים ועל כוחו להפרות. פְּרֵה וּרְבֵה. גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, עמים יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ,צאצאיך יזכו בגדוּלה.