וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃

לבן לא הודה בדבר, אלא חזר והדגיש את טענתו: וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת, נשיך הן בְּנֹתַי, וְהַבָּנִיםשלהן הם בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי. וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא.כל מה שיש בידך לקחְתָּ ממני, ולכן הכול שייך לי. וְלִבְנֹתַי — מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ.אינני יכול להילחם בך, שהרי אלו הם בנותי ונכדי. לאמתו של דבר הכול שייך לי, אך לא אציק לבני משפחתי. אנו מסיימים עתה את התקשרותנו, ולא נתראה עוד.

וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

רק למען העתיד — וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה, וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן,וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה,סימן לזיכרון.

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו, ילדיו שאולי כבר היו חזקים, עבדיו ושאר בני המחנה שלו : לִקְטוּ אֲבָנִים. וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָלמסביב למצבה, וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּלכחלק מכריתת הברית.

וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וַיִּקְרָא לוֹ, לגל הזה לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא,שם שפירושו בארמית עתיקה, השגורה בפי לבן, 'גל העדות', וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃

וַיֹּאמֶר לָבָן: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃

וְהַמִּצְפָּה,שם המקום שהיה באזור, גם הוא יעיד, אֲשֶׁר אָמַרלבן : יִצֶף, יִצְפה ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ,כיוון ששוב לא ניפגש, ה' הוא שישגיח שהכול יתנהל כראוי —

אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי, וְאִם תִּקַּח נָשִׁיםנוספות עַל בְּנֹתַי,ואז יקופח חלקן של בנותי. לפיכך אתה מתחייב שלא לעשות זאת. אינני יכול לעמוד על קיום הדברים הללו — אֵין אִישׁ עִמָּנוּ,שיבדוק וימסור לי דין וחשבון. רְאֵה, אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי, העמדתי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.אף שלבן לא עשה זאת, הוא זוקף את המעשה לזכותו.

עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃

עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי, שאני לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וְאִם אַתָּה, ושאתה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.ייתכן שניפגש בעתיד, אך לא כלוחמים זה בזה.

אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ,וכן אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם.עבור לבן אלוקי אברהם, אלוקי נחור ואלוקי תרח הם היינו הך. בעיניו אלו הם אלוקיהם של שני הצדדים ושל סבם המשותף. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹבשיקיים את ההסכם הזה, בְּפַחַד, באלוקי אָבִיו יִצְחָק.

וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם,סעודה חגיגית יותר המיועדת לכל הנוכחים במקום. וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר.

וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם.הפרֵדה שנמנעה ממנו בחרן, התרחשה עתה בהר הגלעד. וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹביחסי שלום.

וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

לאחר הפרֵדה הסופית מלבן — וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.יעקב יצא עם מחנהו מן הגלעד, ולפניו דרך ארוכה עד בית אביו, השוכן בבאר שבע או בחברון. וַיִּפְגְּעוּ, פגשו בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃ (פ)

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם:כיוון שאין אלו מלאכים בודדים, אלא מחנה מלאכים — מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה.על כן — וַיִּקְרָאאת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם,על שם מחנהו שלו ומחנה אלוקים. מחניים נשאר שם מקום המצוי מדרום לגלעד בעבר הירדן המזרחי.