וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.אחרי שיוסף קוּדם למעמד גבוה משל שאר משרתי פוטיפר, ומן הסתם התלבש באופן מרשים יותר – וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף,חשקה בו, וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי.בהיותו עבד היא דיברה אליו באופן ישיר ובוטה.

וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃

וַיְמָאֵן.כדי שאשת פוטיפר לא תיפגע מסירובו של המשרת, הוא הסביר לה שלא סירב להצעתה בגלל המראה שלה וכדומה – וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי,פוטיפר לֹא יָדַע אִתִּי מַה, הוא סומך עלי, עד כדי כך שאין הוא יודע דבר על ענייני בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי.

אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃

אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה,הוא העניק לי תנאי חיים טובים, ולא מנע ממני בבית – כִּי אִם אוֹתָךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ.ומעבר לנימוק האנושי, שתהיה זו בגידה וכפיות טובה כלפי האדון שהעניק לי תנאי עבודה אלו ונתן בי אמון, קיים גם הנימוק הדתי – וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?

וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם. למרות סירובו המשיכה בהפצרותיה, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.היא ניסתה לפתותו ככל יכולתה. וכשסירב ביקשה ממנו שישכב במיטתה בלבד, שיהיה רק בצדהּ. אך ככל שהפצירה, יוסף, שנקרע בין המגבלה המצפונית והדתית לבין הפיתוי, התאמץ לחמוק ממנה.

וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה,באחד הימים, שהיה כנראה יום חגיגי, וַיָּבֹאיוסף הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת,ייתכן שכולם יצאו לחגוג באירוע או בחג כלשהו. יוסף העבד הנאמן נשאר בבית, ואילו האשה לא הלכה בגלל תכניותיה –

וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִמִּי.תביעתה החריפה – היא החזיקה בבגדו.וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ.בגדיהם היו גלימות עיטוף. לכן כשאחזה בבגדו, יכול היה לפשטו ולהשאירו בידה. וַיָּנָס, יוסף ברח ממנה וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה,כאשר כבר לא יכלה לפרש עוד את סירובו כניסיון להתגרות בה או כדחיית העניין לזמן מתאים יותר, חשה את עצמת העלבון, הן משום שלא הגשימה את תשוקתה, הן משום שהעבד – הנחות ממנה – העז לסרב לה.

וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃

אשת פוטיפר ביקשה אפוא לחפות על עצמה ואף לנקום בו – וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ– לא הזכירה מי הביא, אך ברור שהיא מתכוונת לבעלה – אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ.לשטות או להתעלל בנו. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי – וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.כאשה הגונה צעקתי מיד.

וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃

וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי. וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃

אשת פוטיפר לא הסתפקה בסיפור הדבר באוזני אנשי ביתה – וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ, עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ.

וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹרשוב : בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ, שאתה גידלת ורוממת, לְצַחֶק בִּי.

וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃

וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא – וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ,ניסה לאנוס אותי, וַיִּחַר אַפּוֹ.פוטיפר כעס, אך הכתוב אינו אומר על מי.

וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אסורי [אֲסִירֵ֥י] הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר.ללא כל דיון או משפט פוטיפר כלא את יוסף כדי להענישו ב מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים.מן ההמשך מסתבר שאלה היו אסירים פוליטיים מכובדים ולא עבריינים פליליים. וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַרכאחד האסירים.

וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃

וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד. וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר.ליוסף היה הכשרון לשאת חן בעיני אנשים מחוץ למשפחתו. קסמו האישי פעל את פעולתו גם בשר בית הסוהר, שהבחין בו,

וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃

ולאחר זמן מה – וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר.אף על פי שיוסף עדיין היה אסיר, שוב זכה בתפקיד ניהולי. כנראה נחשב לאסיר נאמן ומוצלח ולמנהל מצוין, ולכן התמנה לטפל בענייניהם של כל האסירים. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא,יוסף, הָיָה עֹשֶׂה.יוסף קבע את סדרי בית הסוהר – מהם זמני האוכל, זמני היציאה ושאר סדרי החיים של האסירים.

אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃ (ס)

לאחר זמן אף כאן – אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ.שר בית הסוהר סמך עליו באופן מוחלט, ולא בדק אחריו דבר, בַּאֲשֶׁרהכול ראו כי ה׳ אִתּוֹ, וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה – ה׳ מַצְלִיחַ.יוסף לא היה רק יפה תואר ויפה מראה; קסמו האישי פעל על כל סביבתו – על פוטיפר, על אשתו ועל שר בית הסוהר, ובהמשך הוא יפעל גם על אנשים נוספים. לצד הצלחתו הגשמית החריגה דבר-מה באישיותו משדר לסובביו שה׳ עמו, ושהוא קשור אל הקדושה העליונה.