וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃

וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, לפי חשבון הזמנים, הדבר אירע לפני מכירת יוסף וסמוך אליה, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו.גם לאחר שהאחים נשאו נשים והולידו ילדים, הם כנראה חיו קרוב זה לזה ועבדו יחדיו. לא ברור אם היה להם רכוש פרטי, או שהיו שותפים בעסקי המשפחה. נראה שעתה יצא יהודה ממקומם המשותף כדי לפתוח עסק עצמאי. וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי,יהודה הגיע בדרכו עד עדולם, עיר בדרומה של ארץ יהודה, והתיידד עם אדם מקומי וּשְׁמוֹ – חִירָה.

וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃

וַיַּרְא שָׁם, בעדולם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, סוחר וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ,נשא אותה לאשה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר.

וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן,שם הקשור כנראה לאונים, גיבור.

וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃

וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, ויהודה הָיָה במקום כְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.ייתכן שהערה זו נועדה להסביר את העובדה שהיא זו שנתנה את השם הן לבן השני הן לבן השלישי. אולי הסדר התקין הוא לסירוגין, ואם כך יהודה הוא שאמור לתת שם לבן השלישי; ורק מכיוון שהיה אז במקום אחר, בכזיב, קראה היא את שם הבן.

וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃

וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ,שהיה אמור להיות אז צעיר למדי, וּשְׁמָהּ תָּמָר,שעל מוצאה ועל משפחתה לא ידוע דבר. ייתכן שהיעדר ציון רקעה המשפחתי רומז לכך שאף היא לא היתה מתושבי המקום, ואכן חכמים ייחסוה לצאצאי שם.

וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה׳, וַיְמִתֵהוּ ה׳.ער מת צעיר בשל חטאיו.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ,שא את אשת אחיך שמת. וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ,הילד או הילדים שייוולדו מנישואין אלה, ייחשבו כצאצאיו של המת, משום שהמייבם, אביהם הביולוגי, אינו אלא ממלא מקומו של המת.

וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃

וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע. הילדים שייוולדו לו לא ייקראו על שמו אלא על שם אחיו המת, ולכן – וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו – וְשִׁחֵת אַרְצָה.הוא מנע את ההיריון באמצעות משגל נסוג, כיוון שרצה – לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיומתוך צרות עין במת. הוא העדיף שלא להוליד כלל על פני הולדת ילדים שייחשבו כבני אחיו.

וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה.שלא כאחיו, חטאו של אונן מפורש בכתוב. וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹבצעירותו.

וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ: שְׁבִיבתור אַלְמָנָהבודדה ב בֵית אָבִיךְ,ואל תישארי בביתי, עַדאשר יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִיהשלישי, הצעיר מער ואונן, וכנראה עדיין לא הגיע לגיל נישואין. לפי חוק הייבום, כשיגדל שלה הוא יצטרך ליבמה. ואולם יהודה לא היה מעוניין בנישואי שֵׁלה בנו לתמר, ולכן השתדל לגרום לכך שלא יתממשו, כִּי אָמַרבלבו : פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו.אולי אשה זו מסוכנת, והיא המביאה מוות על בעליה. יהודה חס על בנו הנותר, ולכן שילח את תמר מביתו. וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.

וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים,עברו שנים, וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה,ששמה אינו ידוע, ולאחר שהתאבל עליה כראוי – וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, הפסיק את אבלו, וַיַּעַל עַל, יצא לבקר אצל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ,שכנראה היו מרוחקים ממקום מושבו. אולי יהודה יצא לגז הצאן – אירוע חגיגי ומשמח – כדי להפיג את צערו על מות אשתו. הוּא, וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי,באו תִּמְנָתָה,אל תִּמנָה. ייתכן שחברו הקרוב בא לנחמו באבלו, ועתה נלווה אליו לגז הצאן.

וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃

וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ.מכיוון שתמר היתה שייכת למשפחה, נודע לה שיהודה יצא ממקומו.

וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

היא בחרה לפעול באופן חריג – וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ.אלמנוֹת נהגו ללבוש בגדים מיוחדים, שהעידו על מצבן המשפחתי. מנהג זה היה משמעותי במיוחד אצל אלמנה הממתינה לייבום, כתמר, שלא היתה פנויה להינשא למי שתרצה. וַתְּכַס בַּצָּעִיף,רדיד גדול, יריעת אריג שהיתה עוטפת את הגוף כולו, וַתִּתְעַלָּף,התכסתה לגמרי, כדרכן של זונות, שבמקום בגדים רגילים היו לובשות בגדים רפויים יותר. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַחמקום שנקרא עֵינַיִם, וייתכן שהיה זה מקום מעיינות, אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה,מקום שצריך לעבור בו בדרך לתמנה, שכן ארבה ליהודה. היא נהגה כך, לא משום שהיה דופי באישיותה, אלא מתוך ייאוש – כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה,והבשיל לנישואין בהתאם למנהגי המקום, ובכל זאת – וְהִיא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.לפיכך הבינה שיהודה אינו רוצה שתינשא לבנו, ושהיא עלולה להישאר אלמנה כל ימיה.

וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָהבדרך, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.כנראה הזונות שם היו מכוסות למחצה.

וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃

כיוון שיהודה היה אלמן בודד, בראותו אותה – וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ,סטה ממסלולו לכיוונה, וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ,בחשבו שהיא אשה אנונימית, והכתוב מוסיף – כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִיא.לפי חוק התורה שלאחר מכן, יחסים בין חם לכלה נחשבים לגילוי עריות גמור לא רק בחיי הבן אלא גם אחרי מותו. ברור שכאן מתקיימת מערכת חוקים אחרת, שאף היא מונעת ממנה להיות אשתו. לכן אין ספק שיהודה לא היה נוהג כך, אילו ידע את זהותה.וַתֹּאמֶר: מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי?כזונה מקצועית עליה לקבל שכר.

וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאןכאתנן.וַתֹּאמֶר:אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.כדי להבטיח שתשלם, תן לי עירבון כלשהו, עד שתשלח את הגדי.

וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃

וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ?איזה עירבון תרצי?וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ,המצוי בטבעתך או הצמוד לגופך באופן אחר, וּפְתִילֶךָ, חגורתך וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ,כנראה מטה מושלים, שכן יהודה נהג כמנהיג זוטר, כמשתמע מן ההמשך.וַיִּתֶּן לָּהּ,וַיָּבֹא אֵלֶיהָ,וַתַּהַר לוֹ.העובדה שיהודה נתן לה את חותמו האישי, חפץ שלא נהגו לתת או להשאיל, כיוון שבאמצעותו היו מאשרים את אמינותו של מסמך או מכתב, והוסיף אף חפצים אישיים אחרים, מעידה שלא נהג בשיקול דעת באותה עת.

וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃

אחרי שיהודה הלך, גם היא – וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.היא השיגה את מבוקשתה, שכן כך הבטיחה שיהודה ייבם אותה, וכך ישתנה מעמדה, והיא תהפוך מאלמנה חשוכת ילדים לאשה נשואה לאיש ממשפחה זו ולאם.

וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃

לאחר זמן וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּיםמתוך הגינותו, ומשום שהיה מעוניין בהשבת הערבונות שהפקיד בידיה, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי,כיוון שחירה היה חברו הקרוב, יהודה לא חשש ולא התבייש למנותו לשליחות זו. אולם, כשבא לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה,הגיע לאותו מקום וְלֹא מְצָאָהּ.

וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃

וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה,הזונה אשר הִיאהיתה בָעֵינַיִם, באותו מקום, או: ליד המעין עַל הַדָּרֶךְ?וַיֹּאמְרוּ: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃

וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר:אני לֹא מְצָאתִיהָ, וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ: “לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה״.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה:אם כך – ש תִּקַּח לָהּאת העירבון, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז,שמא יבוזו לי. הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.אם אין היא רוצה או יכולה לתבוע את האתנן – יישאר העירבון בידיה. אף על פי שהחפצים שהפקיד בידיה היו חשובים ליהודה, הוא לא היה מעוניין להמשיך לחפש אחריה.

וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים,כשלושה חודשים לאחר פגישתו עם תמר וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְהסימן לכך – גַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים.נראה שתמר היתה שלמה עם המעשה שעשתה, שכן קיימה את רוח חוק הייבום, ועל כן לא ניסתה להסתיר את הריונה. ואולם כיוון שהיא פיתתה את יהודה בערמה, ואיש מלבדה לא ידע מיהו אבי העובר שבבטנה, היתה נתונה בסכנה, משום שהיתה כבולה למשפחת בעליה ולאחיהם במעין קשר אירוסין. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, חמיה וראש המשפחה, שהיה אף בעל מעמד נכבד במיוחד : הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃

הִיא מוּצֵאתלקבל את עונשה, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ.כיוון שהיתה כבולה, עטפה, מן הסתם, את חפצי העירבון שקיבלה מיהודה, ושלחה אותם אליו על ידי שליח, לֵאמֹר, שיאמר לו : לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃

וַיַּכֵּר יְהוּדָהאת חפציו, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי,בעצם היא צודקת, כִּי עַל כֵּן, מפני ש לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי.לכן היתה לה זכות מסוימת גם בי. על כן אי אפשר להאשימה בזנות.וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ,לא קרב אליה עוד, שכן כבר מילא את חובתו. יהודה הכיר בחוקיות של יזמתה ושל פרי בטנה, אך לא היה מעוניין להמשיך את הקשר אִתה.

וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּהתברר – וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.

וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃

וַיְהִי בְלִדְתָּהּ,בזמן הלידה, שכנראה לא היתה קלה, אחד התינוקות הללו – וַיִּתֶּן יָד,הושיט את ידו החוצה. נוכח מאורע חריג זה – וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי,חוט צמר שנצבע באמצעות תולעת שני באדום. לֵאמֹר,כסימן שמשמעו: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה,כדי לזהות את הבן הבכור.

וַיְהִ֣י ׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃

אולם וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ.תוך כדי הלידה חזרה היד פנימה, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיוראשון, וכך התינוק שלא סומן כבכור היה הבכור. וַתֹּאמֶרלתינוק שיצא ראשון : מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ, התפרצת, הרי אחיך כבר עמד לצאת לפניך?! לכן – וַיִּקְרָאיהודה את שְׁמוֹ פָּרֶץ.

וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃ (ס)

וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח,בגלל הצבע האדום שהבהיק בחוט שעל ידו.