וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה, לךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם.כיוון שהצאן עשויות להימצא שבועות וחודשים מחוץ לדיר, וכאן הרחיקו בניו מחברון עד שכם, יעקב היה מעוניין לשמור על הקשר אתם. וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּנִי.

וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃

וַיֹּאמֶר לוֹ: לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר.סַפר לי על הקורות את אחיך ואת הצאן. וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן.אמנם חברון ממוקמת בהרים, אך ייתכן שמשפחת יעקב ישבה בעמק שבשולי חברון. וַיָּבֹאיוסף שְׁכֶמָה.

וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה.למרות שחיפש קבוצה שלמה של רועים ועמם עדרים לא קטנים, יוסף התקשה למצאם. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ?מה אתה מחפש?

וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃

וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.בוודאי הסביר כיצד הם נראים, וביקש מידע מן האיש.

וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ: נָסְעוּ מִזֶּה,מכאן, כִּי שָׁמַעְתִּיאותם אֹמְרִיםזה לזה : “נֵלְכָה דֹּתָיְנָה״, לדותן, ומן הסתם אכן הגיעו לשם. וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק,לבדו ומן הסתם במקום מבודד, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.שנאתם כלפיו היתה כה עמוקה וקיצונית, שכשפגשו אותו לבדו מחוץ לבית אביהם, התעוררה בהם המשאלה להיפטר ממנו.

וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, חלומותיו העצימו את שנאתם כלפיו, ועל כן בכינוי גנאי זה ביטאו את איבתם וליבו אותה. הַלָּזֶה, ההוא. ביטוי המורה התנכרות. יוסף היה בעיניהם כזר עוין. הנה הוא בָּא.

וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹתהמצויים באזור וְאָמַרְנוּ: “חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ״.כיוון שבמקומות הבלתי-מיושבים מצויות חיות בר, אם נישאל על גורלו, נוכל לתלות את מותו בחיה טורפת. וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן,שבתור בכור חש אחריות, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.אין לנו צורך בהריגתו.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ.הוא ימות ברעב. אל לנו להרגו בידינו. וכאן מסופר מה עלה במחשבתו של ראובן – לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.אולי ראובן לא היה שותף באיבתם הקשה של שאר אחיו, ומשום כך פעל תחילה למניעת הריגת יוסף, ולאחר מכן ניסה לשכנעם לזרוק אותו לבור מתוך מחשבה שיחלצוֹֹ משם וישיב אותו הביתה.