וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב.חכמים אמרו, שתפקידו של המלאך השלישי, שלא הגיע לסדום, הושלם בבשורה על הולדת בנם של אברהם ושרה, ואילו על שני המלאכים האחרים הוטל לבצע את שליחויותיהם בסדום. וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם.הישיבה בשער מעידה בדרך כלל על מעמדו הנכבד של האדם. בשער העיר היו יושבים השופטים והיועצים. וַיַּרְא לוֹטאת האורחים, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.נראה כי את מידת הכנסת האורחים למד מאברהם — או אולי ממסורת האבות המשותפת.

וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃

וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי,רבותי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם.אמנם לשונו של לוט נדיבה פחות מזו של אברהם, שהציע לאורחיו גם אכילה ושתייה, ובכל זאת הוא הציע להם אכסניה לשינה ולהתרעננות. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד,עד שלבסוף — וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.בפועל הוא אף האכיל והשקה אותם.

טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ,לפני שעלו על משכבם, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם. יש כאן תזכורת למה שכבר נאמר לעיל על אנשי סדום: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָםבמשכב זכר. כל תושבי העיר דרשו מלוט שיוציא את אורחיו, כדי שיוכלו לנהוג בהם כך. לא ברור אם הדבר נבע מתאווה, או שבכך ביטאו את סלידתם מאורחים, כפי שפירשו חכמים. ואכן, היחיד שהכניס אורחים בסדום היה לוט, שמוצאו מחוצה לה.

וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם, אל אנשי העיר לוֹט הַפֶּתְחָה,אל הפתח, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו,על מנת שלא יוכלו להיכנס לביתו.

וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃

וַיֹּאמַר: אַל נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ.הוא מבקש מהם לוותר על דרישתם הרעה.

הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ,בתולות, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, האלה אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.לוט מניח כי עליו לדאוג ככל יכולתו לשלומם ולטובתם של האורחים החוסים בביתו. לשם כך הוא נכון להקריב אפילו את בנותיו, ולפדות בהן את האורחים. הצעתו זו מצביעה על היותו מכניס אורחים, ועם זאת, על עיוות מוסרי ועל חוסר איזון בתפיסותיו או באישיותו.

וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃

וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ הָלְאָה, צא מכאן ! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?!— הרי אינך מאנשי העיר המקוריים; אינך אלא זר שהגיע לגור כאן — ואתה מעז לקבוע את אמות המידה להתנהגותנו?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, אם תתעקש, נעשה לך רעה יותר מאשר להם. ביטוי זה יכול לרמוז כי לא תשוקה מינית היא שהניעה את הסובבים את הבית, אלא הרצון להרע. תביעתם מלוט להפקיר את אורחיו נבעה מן הרצון להשפילם. וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד.לאחר שלא הצליחו לשכנע אותו להוציא את האנשים — וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת,שהיתה סגורה ונעולה מאחריו.

וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃

וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים, המלאכים שנראו כאנשים אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה, וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ.בכוחות על-אנושיים הצליחו המלאכים לעשות זאת חרף הקהל הגדול שצבא על הבית.

וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, בעיוורון, או: בטשטוש הראייה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.האספסוף הרב מוכה הסנוורים לא הצליח למצוא את הפתח, ובכך הוסר האיום מעל לוט ומעל אורחיו.

וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט: עֹד מִי לְךָ פֹה?האם יש לך קרוב משפחה בעיר הזאת? — חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר — הוֹצֵאאת כל בני משפחתך מִן הַמָּקוֹם.

כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָםשל העשוקים והנפגעים בעיר הזו אֶת פְּנֵי ה', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.

וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃

וַיֵּצֵא לוֹט, וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו.לוט מספר לבני משפחתו, שהם בוודאי מבני העיר, את מה שעומד לקרות. וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר.וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.החתנים לא האמינו לדבריו ודחו את אזהרתו.

וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃

וּכְמוֹ, בערך בשעה שבה הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם, קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶהגם אתה בַּעֲוֹן הָעִיר.אין בידינו לעשות למען שאר בני משפחתך, שאותם לא הצלחת לשכנע. עתה הגיעה שעתך לצאת מן העיר.

וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃

וַיִּתְמַהְמָהּ. וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁיםבתוקף ובחוזקה בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיוהנמצאות בבית, וכל זה נעשה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו.לוט לא היה ראוי להינצל, ובכל זאת הוטל על המלאכים להצילו אפילו בעל כורחו. וַיֹּצִאֻהוּ, וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, ייתכן שהם הוליכוהו בתוך העיר עד ליציאתו, או שמא מצא את עצמו לפתע מחוץ לעיר מכוח המלאכים.

וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶראחד המלאכים : הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, כיכר הירדן, המישור שהקיף את סדום. הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה.ברח אל ההרים שמסביב לכיכר הירדן, כדי שתינצל.

וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם: אַל נָא, אֲדֹנָי,בבקשה מכם, רבותי.

הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃

הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי,אבל — וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה,ההר רחוק מדי; העלייה אליו אינה קלה; אולי לוט חשב שהוא כבר אינו צעיר דיו למסע המאתגר הזה, פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי.כיוון שלוט חשב שלא יוכל לציית להוראת המלאכים, הוא חשש שבפועל יישאר בכיכר וימות.

הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה, וְהִיא מִצְעָר,קטנה. אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. הֲלֹא מִצְעָר הִיא,אמנם היא עיר, ואף בראשה עומד מלך, אלא שאין היא עד כדי כך חשובה שראוי להרסה. וכך — וּתְחִי נַפְשִׁי.