בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד,טֶרף, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל,בערב הוא מחלק את השלל שטרף ביום. יעקב מברך את בנימין, שהוא שבט של גיבורים, בהצלחה בראשיתו ובאחריתו.

כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר. וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם,וַיְבָרֶךְ אוֹתָם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.מן המצוטט כאן עולה שחלק מן הבנים לא זכו בדברי ברכה אלא בתוכחה. מה שהופיע כאן הוא דברי הנבואה של יעקב, בלשון מליצית, שלעתים היא סמלית וסתומה. מסתבר, שבנוסף עליהם בירך יעקב את כל אחד מבניו לפי עניינו בברכות פרטיות, כאב המברך את בניו.

וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃

וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי,עומד למות, קִבְרוּ אֹתִי אֶל, אצל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי,

בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃

בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃

שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.אבי ואמי, סבי וסבתי קבורים שם. לשם הבאתי לקבורה את לאה, ובמקום הנשאר אני מצווה עליכם לקבור גם אותי.

מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃

מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, זוהי מערת קברי המשפחה שסבי קנה מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו.יעקב החולה אמר את דבריו בישבו על המיטה, וכשחש שהוא עומד למות – וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה,ומששכב – וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃

וַיִּפֹּל יוֹסֵף, החשוב שבאחים, עַל פְּנֵי אָבִיו, וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ.

וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו, אֶת הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת אָבִיו.חלק מן הכפופים ליוסף היו רופאים שבמסגרת תפקידם חנטו את המתים, כלומר הוציאו את אבריהם הפנימיים, ומילאו את הגופה בחומרים משמרים, כדי שתישמר צורתו של האדם. וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.

וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃

וַיִּמְלְאוּ לוֹ, לפטירתו אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים,זהו הזמן הקבוע לתהליך זה, שכן כדי לשמר את צורת המת, נדרשת מלאכה עדינה וממושכת. וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.רק לאחר שנחנט ונשמר בארון, התחיל האבל עליו. בהתאם למנהג המצרי, תקופת הבכי ארכה שבעים יום. לחלופין, ייתכן ששבעים הימים הללו כוללים את ארבעים ימי החניטה, ושלושים הימים שנותרו לבכייה תואמים את מנהג ישראל.

וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ. וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה. יוסף לא ניגש ישירות לפרעה, אולי חשש מתגובה שלילית. תחילה ניסה לשלוח אל ביתו שליחים לֵאמֹר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם, דַּבְּרוּ נָאבשמי בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר:

אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃

אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר: “הִנֵּה אָנֹכִי מֵת. בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן – שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי״. וְעַתָּה, הציע יוסף לפרעה, אֶעֱלֶה נָּאלארץ כנען, וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִיבמקום שהשביע אותי שאקבור אותו, וְאָשׁוּבָהאליכם.

וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.

וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃

וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם,

וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃

וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו, רַק טַפָּם, ילדיהם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃

וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים.מסתבר כי את אלו שלח פרעה גם כדי להבטיח שיוסף ישוב למצרים. וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.

וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד, גורן שהיתה מוקפת בשיחי אטד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּןבדרכם לכנען. ייתכן שהעדיפו את הדרך הארוכה, דרך עבר הירדן המזרחי, על פני הדרך הקצרה יותר, דרך ארץ פלשתים, כדי להימנע ממעבר במקומות מושבם של עמים זרים וחזקים שהיו עלולים לראות בשיירת החיל המצרית איום. וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד. וַיַּעַשׂיוסף לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃

וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי, תושבי הארץ, שלא הכירו את הרקע לבואה של השיירה הזו, ראו אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד. וַיֹּאמְרוּ: אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּשל העיירה או הנקודה הזו, שמאוחר יותר הפכה לעיר – אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃

וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם –

וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃

וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃

וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו.

וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ, אולי יִשְׂטְמֵנוּ, ישנא אותנו יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר,הם חששו לגשת ישירות אליו, ושלחו שליחים שאמרו : אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:

כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃

“כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא, סלח נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ״, וְעַתָּהקיים צוואת אביך ו שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ.הם מדגישים בשם אביהם – בין אם אכן כך ציווה יעקב ובין שהאחים בדו זאת מלבם – שעליו לסלוח להם, משום שאב משותף אחד לו ולהם, ושהם חולקים אמונה משותפת.וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃

על כן – וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיוישירות וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ,כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?על חטאיכם יוכל לכפר רק אלוקים. אינני יכול להענישכם במקומו.

וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה,כדי שיתרחש מה שאכן קורה עתה – לְהַחֲיֹת עַם רָב.אינני נוטר לכם טינה, כי בעקבות מחשבתכם הרעה עליתי לגדולה, ובסופו של דבר, בגלל מזימתכם הגעתי לכך שביכולתי לפרנס אתכם.