וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃

ואכן — וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:

צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃

צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הוצא [הַיְצֵ֣א] אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ,הוצא אותם בכוח, שכן היו בעלי חיים שהתרגלו לחיים בתיבה. אמנם לא היו אלה חיי חופש, אך מזונם היה מוכן להם בשלווה ובמנוחה, ואולי מקצתם היו שרויים בתרדמת או עילפון חלקי בשל התנאים. על כן היה צורך לכפות עליהם את היציאה. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ,יתרבו מאוד, כך שייראו בכל מקום, כשרצים. וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ.כך יתפתח מעתה עולם חדש.

וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.

כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'. וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ,זהו ביטוי סמלי, המופיע גם במקומות נוספים העוסקים בקרבנות, אשר משמעו הפשוט שביעות רצון. וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ— ביטוי אנתרופומורפי, מעין הרהור אלוקי : לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם,כשם שעשיתי במבול, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו,מצעירותו. חכמים דרשו: "משעה שהוא ננער ויוצא לעולם", כלומר מלידתו. האדם, על יצרו, אינו רע בהכרח, אולם יצרו מאפשר לו להיות רע, והוא מצוי תחת פיתוי מתמיד. על כן — וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.כדי לתקן את השחתתו של היצר הרע, זקוקה האנושות למציאות קבועה ויציבה. לכן ההיסטוריה האנושית לא תדע עוד התרחשויות קטסטרופליות כוללניות כאלה, אלא תתנהל בעליות ובירידות מתונות יחסית.

עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה. בזמן המבול עונות השנה וחילופי היום והלילה בטלו. לאחר המבול ה' כונן מחדש את הזמן ופרקיו וקבע כי הם לֹא יִשְׁבֹּתוּ.העולם ינהג כמנהגו, המין האנושי יוסיף להתקיים, ולא יבוא שוב מבול.

וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.אמנם ברכה זו נאמרה לאדם הראשון, אבל לכאורה הקדוש ברוך הוא ביטל אותה בכַלותו את בני האדם. משום כך ניתנה כאן ברכה זו פעם נוספת.

וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, הפחד מכם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם,אשר כל אלה בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.לפני המבול התקיימו בין האדם לבעלי החיים בעיקר יחסי שכנות. אמנם ניתנה לאדם זכות ממשלה בבעלי החיים, וגם היו אז שעסקו ברעיית צאן, אבל נאסר על האדם לנצלם לאכילה, וכנראה בני האדם לא נגעו בהם לרעה. כאן אלוקים מטיל את אימת האדם על שאר היצורים החיים.

כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, מעתה מותר לכם לאכול גם בעלי חיים. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.עד כה אתם ובעלי החיים הייתם צמחוניים, ועכשיו נתונה לכם הרשות לאכול כל מה שנמצא בעולם.

אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

לאחר שניתן ההיתר לאכול מן החי, באה גם הגדרת גבולותיו של ההיתר הזה — אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.אסור לכם לאכול את הבשר כאשר הוא מחובר עם נפשו. זהו האיסור על אכילת אבר מן החי — האיסור לחתוך חתיכה מבעל החיים החי ולאכלה. גם אם הותרה לאדם אכילת בעל חיים, אין בכך כדי להרשות לו להתאכזר או לעשות מעשה הדומה לאכזריות.

וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃

ומגבלה נוספת — וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ.זכותכם להרוג יצורים אחרים חלה רק על אלה שאינם אדם. בני האדם אינם משתווים לשאר היצורים החיים. אם דמו של אדם יישפך, האחריות תוטל על האדם ששפך אותו, וכן מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ.כיוון שהריגת אדם היא פגיעה במה שאיננו חלק ממערכת בעלי החיים, אסור גם לבעלי חיים להרוג בני אדם. מאוחר יותר מופיעה בהלכה החובה להעמיד לדין ולהעניש שור או כל בעל חיים אחר ההורג אדם. כמובן, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, מידו של איש השופך דם אחיו, אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם— דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.זוהי הופעתו הראשונה של עונש המוות, והוא מוטל על רוצח אדם. הטעם לכל הציוויים הללו הוא — כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.האדם איננו רק אחד מיצורי המערכת הזואולוגית. כיוון שנעשה בצלם אלוקים, יש לנהוג בו כבוד.

וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ (ס)

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.חלק מן הדברים שנאמרו לאדם הראשון עומדים עדיין בעינם, ובכל זאת ניתנים כאן גם חוקים חדשים, המתאימים למציאות שהשתנתה.