וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַתִּכְלֶינָה, הסתיימו שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃

וַתְּחִלֶּינָה, התחילו שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף.במצרים, שאינה תלויה בגשמים אלא בעיקר במערכת ההשקיה שמקורה במי הנילוס, בולט מעבר זה מאוד. אם מסיבה כלשהי מפלס המים בנילוס נמוך מהדרוש, הארץ אינה מוציאה את פֵּרותיה, ומגיע רעב. יתר על כן, וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת.לא היתה זאת רק בעיה מקומית בהרי אפריקה, שלא סיפקו את כמות המים; גם הארצות האחרות סבלו מבצורת בעקבות תמורות אקלימיות. וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.

וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃

לאחר שחוסלו מאגרי המזון הביתיים, והתברר שנקצרה כמות זעומה של תבואה בקיץ – וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם.צעקתם הישירה והעקיפה של האזרחים הופנתה אל פרעה לא רק בתור מלכם, אלא גם משום שייחסו לו תכונות אלוהיות. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם: לְכוּ אֶל יוֹסֵף,הוא הממונה על הטיפול בבעיית הרעב שלכם. אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.פרעה ביקש לחסוך מעצמו, מפקידיו או ממקורביו את הצרות. משעה שהמערכת נדרשה לארגן את חלוקת האוכל, הוא הפנה הכול ליוסף.

וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ,גם מחוץ למצרים, ועל כן אי אפשר היה לייבא אוכל. וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם,מה שבמחסנים, וַיִּשְׁבֹּר, מכר תבואה לְמִצְרַיִם.לא ברור אם בשלב הראשון יוסף קנה את התבואה או שמא גבה אותה כמסים. מכל מקום עתה מכר אותה. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,שכן מֵעבר לתבואה במאגרים של יוסף לא נותר להם במה להזין את עצמם.

וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃

וְכָל הָאָרֶץ, הארצות השכנות בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר, לקנות תבואה אֶל יוֹסֵף, כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.עד לנקודה זו התגשם פתרון החלום שפתר יוסף במלואו.

וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, בר, תבואה בְּמִצְרָיִם,שהרי יוסף לא מכר את התבואה לבני המקום בלבד, אלא גם לזרים. נראה כי כיוון שיעקב ומשפחתו היו בעיקר אנשי מקנה, מצוקתם היתה מידית פחות ממצוקתם של החקלאים שסביבם. על כן – וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ?אל תציגו את עצמכם כחריגים, שמא תגרמו לכך שהרעבים שסביבנו יביטו עלינו בעין רעה או יתנפלו עלינו.

וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת׃

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם. רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

וַיֵּרְד֥וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם׃

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה, עשרה מאחיו של יוסף לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם,שכן ככל שיגיעו אנשים רבים יותר, הם יוכלו לשאת כמות גדולה יותר של תבואה.

וְאֶת־בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹא־שָׁלַ֥ח יַעֲקֹ֖ב אֶת־אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן׃

וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵףגם מצד אמו, לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת, עם אֶחָיו. כִּי אָמַר: פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יעקב לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִיםהאחרים מארץ כנען שביקשו לקנות תבואה במצרים, כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ. הוּא הַמַּשְׁבִּיר, האחראי על מכירת התבואה לְכָל עַם הָאָרֶץ.יוסף לא עסק רק במכירת המזון; הוא גם פיקח על התנהלות המכירה, ובמהלכה נדרש לשקול גם שיקולים פוליטיים סביב סיפוק התבואה ולדאוג שהזרים לא יסכנו את שלום המדינה. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף,וכשראו את השר הגדול, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָהכמו הקונים האחרים.

וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם.אף על פי שעברו למעלה מעשרים שנה מאז, ומראם בוודאי השתנה, יוסף הכירם בלי קושי, כיוון שהגיעו יחד והיו לבושים במלבושים האופייניים להם. ובכל זאת – וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם,התנהג כלפיהם כאיש נכרי, כאילו לא הכירם. וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.יוסף השתמש בסמכויותיו כדי להערים עליהם קשיים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מֵאַיִן בָּאתֶם?וַיֹּאמְרוּבתמימות גמורה : מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל.

וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ׃

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, זיהה אותם אחד אחד, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ,משום היה מבוגר יותר, לבושו השתנה, זקנו צמח, כנראה תספורתו היתה מצרית, והוא כונה בפי כול צפנת פענח, ומעבר לכל אלה – מן הסתם האחים הניחו שהוא בינתיים מת, ובוודאי לא העלו על דעתם לראותו במעמד כזה.

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם׃

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם,ובכל הקורות אותו בעקבותיהם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:אינכם קוני תבואה תמימים. מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.אתם סוכני עם זר. נשלחתם לראות את נקודת התורפה של מצרים.

וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיוביושר : לֹא אֲדֹנִי, וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.

כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹא־הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים׃

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ,אנחנו. אכן אנו קבוצה, אך איננו מרגלי אויב אלא אחים. כֵּנִים, אמתיים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.אנחנו אנשים ישרים ופשוטים, ומעולם לא עסקנו בריגול.

וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לֹא,אינני מאמין לכם, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.באוזנַי סיפורכם מופרך.

וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים ׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃

האחים, שהיו רועי צאן פשוטים, לא ידעו כיצד להתגונן בפני האשמתו של מושל מצרים, המופקד על שמירת ביטחונה. מתוך מצוקתם לא יכלו אלא לספר את האמת על עצמם, גם אם אין סיפור דבריהם מתקשר לנושא. וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.

וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר “מְרַגְּלִים אַתֶּם״.אכן הצגתכם, על כל פרטיה, משכנעת מאוד, אך בכך יש כדי להפלילכם כשקרנים מיומנים וכמרגלים ערמומיים.

בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה׃

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ: חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה,שבועתו בחיי פרעה היא השבועה החמורה ביותר, כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.לא תוכלו לצאת מכאן, עד שיבוא לכאן אחיכם. רק כך תוכיחו שהסיפור המופרך שהשמעתם באוזני – נכון.

שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם־לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם׃

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶםמארצו, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם,האם אתם מספרים סיפור אמתי, וְאִם לֹא – חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.מאחורי דבריו של יוסף מצויה ההנחה המתקבלת על הדעת, שכשמרגלים נתפסים מנסים לעתים להצילם, אך אין שולחים לעזרתם מרגל נוסף. על כן, אם ישלחו את האח הקטן, יעיד הדבר על קרבת המשפחה ביניהם, וישלול את המזימה הצבאית שיוחסה להם.

וַיֶּאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל־מִשְׁמָ֖ר שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃

וַיֶּאֱסֹף אֹתָםבפקודתו אֶל מִשְׁמָרלמעצר, שם ישבו במשך שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ,שהרי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.כאדם הגון, שאינו יכול להוכיח את חשדו –