וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר׃

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיולשם המסע הממושך והקשה הזה מדרום ארץ כנען עד חרן, וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ.מתנות וחפצים מיוחדים אחרים, שבאמצעותם יוכל לייצג את מעמדו ואת כוחו של אברהם, וכן דברים שיזדקק להם במסעו. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, אֶל עִיר נָחוֹר.

וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃

בסוף מסעו — וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים, בניגוד לסוסים וחמורים, הנשארים לרוב בעמידה, הגמלים רובצים על ברכיהם, מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם,בסמוך לבאר המים לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.כיוון שעבד אברהם אינו יכול לעבור מבית לבית ולחפש אשה נאה לבן אדוניו, הוא מעריך שבשעה זו, שעת הערב, ובמקום זה, ליד הבאר, יוכל לראות את בנות הארץ.

וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃

וַיֹּאמַרבתפילה : ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה, זַמֵּן נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָםלמענו ולמען כבודו.

הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין, מעיין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃

וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה",הטיית הכד בעודו על הכתף היתה הדרך המקובלת להשקיית הזולת. וְאָמְרָהאותה נערה : "שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" —אבין שזאת היא הנערה ש אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, קבעת להיות לאשה לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ, אם אמצא כזאת — אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר,בעודנו עומד ומתפלל, וְהִנֵּה רִבְקָה, שכבר נזכרה קודם לכן, יֹצֵאת,אולי יצאה ראשונה, או: בלטה באופן כלשהו. ייחוסה מתואר בפירוט: אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל,שהוא בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר, שהיתה האשה הראשית ולא הפילגש, אֲחִי אַבְרָהָם,זוהי המשפחה הקרובה ביותר של אברהם. וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃

וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה, יפה מְאֹד, בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ,ומכאן שהיא צנועה. מידע זה, כמובן, שמע לאחר מכן. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה,למעיין, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ, וַתָּעַלמן המעיין, הנמוך מעט מהקרקע. הנערה, שכנראה לבושה העיד שאין היא נשואה, ואשר נראתה בעיניו מהוגנת ומתאימה מבחינת הגיל — הרשימה אותו,

וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃

ועל כן — וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ. וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא, אַפשרי לי לגמוע מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃

וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה, אֲדֹנִי.וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ,במקום להטות את הכד, בעודו על כתפה, רבקה התאמצה להוריד את הכד הכבד מן הכתף, כדי להקל על שתיית העבד.

וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ,לאחר ששתה די צורכו, וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.לא די בכך שאתה תשתה; אשקה גם את גמליך, עד שירוו את צימאונם.

וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו׃

וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר, שפכה את המים שנותרו ב כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת. וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.השקייתם של עשרה גמלים אינה עניין של מה-בכך. אפילו גמל בודד הבא מדרך ארוכה שותה כמות עצומה של מים; ועשרה גמלים — על אחת כמה וכמה.

וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃

על כן — וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ,מסתכל בה מתרוצצת הלוך ושוב מן הבאר אל השוקת ומתפלא, מַחֲרִישׁ,עדיין אינו אומר דבר, לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא.לנוכח התנהגותה הוא בוודאי שואל את עצמו מי הנערה הזאת, מאיזו משפחה היא, וכיצד יוכל לדעת עליה עוד.

וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב,תכשיט שתולים על האף או על האוזן, ש בֶּקַע, חצי שקל מִשְׁקָלוֹ. וּשְׁנֵי צְמִידִיםהמיועדים לענידה עַל יָדֶיהָ,ש עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם —מתוך השוואה למקומות אחרים עולה שאלו הם תכשיטים גדולים ויקרים. תחילה העבד רק הוציא את התכשיטים הללו מאמתחתו, אחר כך שאל אותה לזהותה, ורק כשקיבל תשובה משביעה רצון — נתן לה את הנזם והצמידים.

וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃

שתי שאלות שאל העבד את רבקה: וַיֹּאמֶר:א. בַּת מִי אַתְּ? — הַגִּידִי נָא לִי.אין זה מן הנימוס לשאול אותה לשמה, ולכן שאל לאיזו משפחה היא שייכת. ב. הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?שכן נראה שבאת ממשפחה מכניסת אורחים.

וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃

וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי, בֶּן מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו:ובאשר לשאלתך השנייה —

וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃

גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ,ויש גַּם מָקוֹם לָלוּן.תשובותיה ערוכות לפי סדר השאלות.

וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהוָֽה׃

הסימן כשלעצמו אינו אלא ניחוש, ועדיין אינו מוכיח דבר, אך כיוון שהתברר שאותה נערה שהתקיים בה הסימן, היא גם ממשפחתו הקרובה ביותר של אברהם, וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'.