וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה,השדה שהיה מסביב למערת המכפלה, אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.אברהם לא הסתפק ברכישת המערה בלבד, אלא גם את השטח שסביבה ואת דרך הגישה אליה.

לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃

כל זה היה לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת, בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃

וְאַחֲרֵי כֵן,לאחר שהשטח עבר לבעלותו, קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת, במערת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא, הִיא חֶבְרוֹן, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃ (ס)

וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶרשל המשפחה, שאותה קנה מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים.לפי חשבון הזמנים, גילו של יצחק באותה עת היה שלושים ושבע או שלושים ושמונה, ועל כן אברהם הוא בן מאה שלושים ושבע או מעט יותר. ייתכן שפתיחה זו משקפת גם את תחושתו של אברהם לגבי עצמו. וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל,ברכה זו כוללת גם מנוחה ושלווה מטרדותיו וממסעות נדודיו.

וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ,לאו דווקא היה אדם זקן, אלא בעל התפקיד הבכיר והמכובד ביותר, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ,המנהל הכללי של משק ביתו של אברהם : שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי— טקס עתיק מאוד של שבועה. בניגוד לתקיעת כף או לחיצת יד — מחוות התחייבות הנעשית בין אנשים בין אותו מעמד, השבועה שבהנחת היד תחת ירכו של המשביע, בעוד הוא יושב, מתחוללת בין משביע בכיר לבין מי שכפוף לו. בפעולה זו מבטא הנשבע את התחייבותו לתת את ידו למשביע.

וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ,שבידו הכול, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.אברהם הזקן לא ידע כמה שנים עוד יחיה, ואם יצליח בעצמו להשיא אשה לבנו. על כן דרש מעבדו שידאג שלא להשיאו לבנות כנען, כאשר הוא עצמו כבר לא יהיה בין החיים.

כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃

כִּי אֶל אַרְצִיארם נהריים וְאֶל מוֹלַדְתִּיחרן, מקום משפחתי המורחבת, השבט שלתוכו נולדתי, לשם תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָקמשם.

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה, תרצה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת.חרן מצויה הרחק מכאן, בגבולה הדרומי של תורכיה של היום. זוהי הליכה רבה. כיצד אנהג אם היא תסרב להרחיק מביתה עד לכאן — הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?

וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.לא אני בחרתי להרחיק נדוד מארץ מולדתי,

יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃

אלא — ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִיבנבואה, וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" — הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ,הוא יעזור לך, וְלָקַחְתָּ, ואתה תצליח למצוא אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.

וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃

וְאִם לֹא תֹאבֶה, תרצה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ — וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת,ולא תצטרך לחפש עוד. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.יצחק צריך להישאר בארץ הזאת. את הארץ הזאת נתן לי ה', ובה ציווה עלי לשבת, ועל כן גם בני לא יצא ממנה.

וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃

וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו, וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.